היה היה

30 ביולי 1997, צהרים. אני בסטודיו בשדרות נורדאו, גרפיקאית מזה שנה, עובדת, משחקת אותה ילדה גדולה. החיים יפים. לפני 4 חודשים התחתנו. קיץ, ואני לובשת שמלות פרחוניות. לפני שבוע היינו בבית אחרי הפוגה לא נעימה לבירורים, והיה חיבוק נדיר מאבא.

יונתן קופץ להגיד שלום. גלי צה״ל ברקע. פתאום מבזק, פיגוע בשוק מחנה יהודה בירושלים, עוד אין פרטים. זו תקופה כזאת, קו 18, ועוד פעם, ודיזינגוף סנטר. אנחנו חכמולוגים, צינים, הכל קטן עלינו. יונתן מגחך: ״זה אני עשיתי, הלכתי לנקום בכל הבסטיונרים שמציקים לאבא״. אני קופאת. הלב שלי נופל לרצפה. אבא.

ישר טלפונים. אמא לא עונה. אבא לא עונה. ״טוב הוא בטח עוד פעם שם משהו מהקסטות המוזרות שלו באוטו ולא שם לב לצלצול״. נעם עונה. טלפונים. אמא ישנה שנת צהרים, התעוררה לראות היפים והאמיצים, ובמקום זה קיבלה בטלויזיה סרט.

נעם מתזז, הוא בגזרת ירושלים. אני לא יודעת מה לעשות. אנשים מכפר אדומים מתרוצצים. מידע כן או לא עובר אלינו. האוטו של אבא נמצא בחניה של השוק. אף אחד לא שמע ממנו. טלפונים לכל הבתי חולים שהגיעו נפגעים. אין כלום. יש כמה אלמונים, אף אחד לא עונה לתיאור גבוה, בן 49, שיער חום בהיר, זקן קצר, עינים אפורות. נעם מגיע גם לאבו כביר. סמדר עם אמא. איפה אסף? בטח גם שם, אני לא יודעת. איפה אני? בתל אביב. למה בעצם? מישהו הרגיע, מישהו אמר לחכות.

אחת עשרה בלילה טלפון. הוא בעין כרם בטיפול נמרץ. הוא האלמוני בן ה25 עם זקן תיש שחור. הגיע לטיפול נמרץ כשעוד היה בהכרה. כנראה אמר כפר אדומים ושם לא בדיוק ברור, כי היתה שמועה על טלפון למזכירות היישוב, ששאלו אם גר אצלם מישהו בשם שהוא וריאציה על השם שלו, ואמרו שלא. הורדם. 90% כוויות. חי.

ניתוח. עוד ניתוח. צינורות בכל מקום. מכונות שעושות ביפ. טיפול נמרץ. חברים מדהימים של נעם וסמדר. חמ״ל בלובי של עין כרם. הוא מורדם. נכנסים אליו בתורות, לזמן קצר, אסור לגעת בכלום. הכל נפוח. הכל שרוף. תנועות פתאומיות כאלה. אמא מלטפת את כפות הרגלים. שרה לו כל הזמן. מתפללת בשאר הזמן.

עינים פעורות. זה שוק. זה הזוי. זה לא אמיתי, חוץ מזה שזה כן.

מישהו אומר זה עוד ייקח המון זמן, אתם צריכים לאגור כוחות, זה יהיה שיקום ארוך. כן, הוא לא טיפוס שיקבל מצב של מוגבלות בקלות. נכון. אני חוזרת לעבוד ובאה לתורנויות כי זה יהיה עוד ארוך, כי יהיו עוד המון תורנויות. והוא משתפר, ואז עולה החום, אבל זה טבעי ככה בפגיעות כאלה, נד נד. הכליות קורסות. אבל זה טבעי ככה. נד נד.  12 ימים כאלה. ואז הטלפון: בואו. זה הסוף. 

כי שירי הוא בת קול ברוח

ערב תשעה באב תשנ״ז. חורבן הבית.

שבעה.

שלושים.

אני קמה בבוקר ולא יודעת למה. נכנסת לאוטו. שומעת מוזיקה ובוכה כל הדרך. מגיעה לעבודה, עובדת. חוזרת לאוטו, שומעת מוזיקה ובוכה כל הדרך. יום אחרי יום. חודש אחרי חודש.
כשיש עבודה זה בסדר.
כשאני עם עצמי אני אטומה.
כשאני שומעת מוזיקה, אני שרה ובוכה כל הדרך.
לא כל שיר נוגע, אבל יש כאלה שמהדהדים ממש, מדברים בשבילי איזה רגש שאין לו שם. אני רושמת את השמות שלהם, כמו מספר טלפון של חבר לשמור איתו על קשר.

אני לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה שחזרתי בערב למשרד, והוצאתי החוצה לא מילים, אלא עיצוב של רגשות שהתבטאו לי בתוך השירים. 

וככה מידי פעם לאורך השנה.

יונתן חיכה לי בחשש כל פעם כשחזרתי מערב כזה. אבל באופן מוזר חזרתי יותר קלה, כאילו משהו בא לידי ביטוי, השתחרר.

זה לא בדיוק ספר זיכרון, יותר ספר אבל.
על החור בבטן. על הכאב.
הכרה בהר געש הבלתי אפשרי הזה, ביטוי, התמודדות. 

ובשבילי זה יצא ככה.

כי שירי הוא בת קול ברוח, מכתבי השלוח.

חוס נא אל בן אהובך

עומדים מסביב למיטה בטיפול נמרץ. מחובקים. בוכים: אבא אל תלך. המכונות כמו בסדרות בטלויזיה, עם קצב הלב שהולך ומאט.
מסביב: אל תלך. אל תלך.

ואני שותקת. חושבת או מרגישה או פשוט יודעת – הוא הולך. עכשיו.
ואנחנו צריכים ללוות אותו, לשחרר. 

לא העזתי בקול. שרתי לו בלב, וליוויתי אותו:
ידיד נפש
אב הרחמן
משוך עבדך אל רצונך
רפא נא לה
בהראות לה נועם זיוך
יהמו נא רחמיך
וחוס נא על בן אהובך

אני מקווה שהוא שמע.

נגמר.

אני מבינה.

יצאתי מהטיפול נמרץ, והרגליים כושלות, יד מושטת לעברי (יונתן?), אני על הרצפה, קמה לאט.
השכל אולי מבין והרגש אולי אפילו מקבל, אבל הגוף פשוט מתמוטט.
כמה צער.

זה בא כמו חיה טורפת

את הדיסק "באת אלי כמו עשן" יצר אילן וירצברג אחרי שאשתו נפטרה. קניתי אותו מתישהו במהלך 1996, נדמה לי שאחרי ששמעתי את רוץ. 

אלבום מאוד אישי, אפילו אינטימי. מאוד התחברתי אליו, עוד לפני.

והשיר הזה הוא ביטוי מדוייק של חוסר האונים של האבל. 

להיאכל, ולחכות.

זה אביך המת

בסוף החתונה שלנו, כשכולם כבר התפזרו ונשארנו לצלם סרטון לקאתי, וחיבוקים אחרונים, הדיג׳יי אמר, יאללה תבחרי שיר לסיום.

ישר קפץ לי – יש איזה שיר חדש שיצא לאבטיפוס, לא כל כך אופייני להם, "זה זכרונות…ציפור משהו, מכיר?"

לא זוכרת מתי, אולי כבר בשבעה, הבנתי שמבחינת התיעוד מזל שהתחתנו, אחרת לא היו לנו כמעט תמונות של אבא. וגם, שצילומי החתונה שלנו תמיד יהיו מחוברים לזכרון האבל. ובעיקר הוידאו.

קניתי אח״כ את הדיסק של אבטיפוס, בעיקר בגלל השיר הזה.
אז גם קראתי בפעם הראשונה את מילות השיר. והצטמררתי.

רגעי החסד כה קצרים. 4 חודשים בול על השעון.

שנשאר לבד ונשבר לבד

הקריעה של החולצה זה טקס חזק. סמל משמעותי שאתה סוחב עליך. כי זה פשוט זה. משהו נקרע.

והשבעה היא המצאה גאונית. בשיא ההלם, באים אנשים, כל הזמן יש תנועה. מישהו דואג לאוכל, פותחים אלבומים. מספרים שוב ושוב, מתי ומה ואיך קרה. פוגשים אנשים מכל מיני תחנות, כל מיני סיפורים עלומים. יש גם צחוק, הרבה. מסיבת פרידה. עיבוד של מי ומה הוא היה, וכל הזמן עטופים באנשים, מין בועה כזאת. הפסקה של המציאות. 

הרצון להתכנס וללקק פצעים נמצא שם, לפעמים בהתרסה, כלפי מי ומה, לא בדיוק ברור. אז זה יוצא כלפי אלה שמהמבוכה שלהם יוצאים דברים לא שייכים, או בנאליים או שמפילים על המתאבל את השוק שלהם. 

רגע ההתרסקות הוא בלתי נמנע, נשארים לבד ונשברים לבד. אבל השבעה נותנת מעטפת לדבר הזה. לפחות בכמה ימים הראשונים לפני החזרה לעולם.

יהא שלמא רבה מן שמיא

כנראה שגם הקדיש הוא טקס עוצמתי, כי קשה לי לתאר את הכאב והעלבון שיושבים בי על זה שמעל הקבר של אבא שלי, בהלוויה, באזכרות, אני נדחקת הצידה, מפנה את השטח לאחים שלי, ואומרת מאחורה, בלחש, את הקדיש יתום, במקום בקול מול כולם, בתור הבת היתומה שאני, משהו בי צריך את הזעקה הזאת, את ההכרה הזאת, את ההשלמה הזאת, את הדבר החמקמק הזה שהקדיש הזה עושה. 

צמאה נפשי לתפילתך

ההורים שלי חזרו בתשובה כשהיו צעירים, והזווית שלהם של היהדות, שבה גדלתי, תמיד תישאר בשבילי הייצוג של הדת והמסורת, גם אם אני רואה מסביבי גישות אחרות ומאוד שונות, וגם אם המקומות שהם שלחו אותי ללמוד בהם היו שונים. אומרים שאתה מדמיין את הדמות של אלוהים בדמות של אבא שלך… אני לא בטוחה לגבי זה, ובכל אופן הדיאלוג שלי עם כל העסק הזה מורכב, אבל היהדות של אבא שלי, חוקרת פנימה, עוסקת במוסר ועבודת מידות, ההימהום שלו שניה לפני שנכנס הביתה כשחזר מבית כנסת, עודי שומעת וזוכרת.

בא הביתה במהרה

נסיעה לצפון לסבא וסבתא, באוטובוס. זמן חסד של לבד, של שקט, של מוזיקה שקטה של לפני שבת. השמיים משתנים, העונות ממשיכות, ויש מי שלא יבוא הביתה. שיר עם אנרגיה מיוחדת, געגוע, הרהור. המוות והחיים קשורים זה בזה. ואנחנו עדיין חיים.

ולפעמים שריד של ריח

זכרונות ילדות, זכרונות בית, זכרונות אבא. בררררמליי;  סיפורי סבתא אווה על הילדות של אבא עם הכלבים וחתיכת שוקולד נדירה שהקפיד לחלוק עם הכלב – עכשיו אתה, עכשיו אני; מתוך האלבום תמונה שצייר כשהיה נער; הספריה שלו, שהתפזרה בין המשפחה אחר כך; הפרוטאות שרק הוא הצליח לגדל ואחרי שמת מתו גם, כי אף אחד לא הבין את משטר ההשקיה המוזר שלהן; התאנים מהעץ שהיו מחכות על השולחן בבוקר כשהוא כבר מזמן יצא ליום שלו; סיפורי המומינים ועמק החיות המוזרות; הגולם המטופש מפראג, הפעם היחידה שיצא מהארץ (לא כולל סיני במלחמות); "קקטוסים מתחת לחלון נגד המחזרים"; תמונה ישנה וחידתית, בין הבודדות שניצלו מהרכוש של המשפחה מלפני השואה; "או חתול או נכד" אבל זה התעכב וכבר לא יכיר אף פעם, וזה לא קיבל אישור, אז גם אחרי שנשברה האוזן החתול המפוספס נשאר בעקשנות על המדף; וכוזברה, שכולם שונאים חוץ ממנו, עם צחוק ענק מתגלגל "שמרנים!"; וחיטוט עקשן בניירות שלו הניב רק טיוטה לדבר תורה כלשהו ונשאר בעיקר כזיכרון לכתב היד שלו. כמה חודשים לפני חזר מביקור בשבעה ועקץ "אתם כבר כתבתם שירים למגירה? שיהיה". למה אתה לא יכולת לכתוב כלום? יא אללה שלך. אוי הגעגוע.

כציפור שאחרה את מסע הנדוד

אבא היה עמוד השדרה של הבית. ואיננו. הזוגיות של אבא ואמא היתה הציר המרכזי של החיים שלהם. ואמא נשארה לבד. מי לך יאמר, מי לך ישיב. 

ב-3 השירים האלה – החיבור של המילים לאמא, ושלי לזעקה, לאובדן, לכאב, לאובדן כיוון. ככה זה מרגיש.

בנוסף, השיר הזה מהדהד לי שני רגעים: כשהגענו אל אבא לטיפול נמרץ הוא כבר הורדם (אף אחד לא אמור להיות בהכרה כשיש 90% כוויות). חי, ואנחנו סביבו, בתקשורת חד צדדית. אמרתי לו כמה הוא חשוב לי, ושאני אוהבת אותו. זה לא בדיוק דיבור יומיומי אצלנו (נדמה לי שהתנצלתי אפילו על השמאלץ). הוא הניף רגל, היה פרץ תנועה בצינורות ההזנה או הניקוז או אני לא יודעת מה. ועולמי משחיר עלי, בדרך לרצפה. התשמע?

רגע אחרי שנגמר, בן משפחה שבור חלק איתי שמעולם לא אמר לו שהוא אוהב אותו. בוודאות שלא יודעת מה מקורה אמרתי לו שלא מאוחר, הוא עוד כאן. והלכנו ביחד לטיפול נמרץ, להגיד את מה שצריך. התשמע?

הזכרונות האלה חיים. נוכחים. ים של דמעות. אבל אני נותנת לזה להכנס, מרגישה את הכאב בכל הווליום. כי גם זה החיים, אי אפשר לברוח מזה, ועדיף לקבל את זה בחיבוק ולחוות במלואו. 

אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכנו

שיר עם שמתחבר לי עם סיפור החיים של אבא, שאם היה שומע את הסופרלטיבים עליו היה מתפתל באי נוחות "אני נכה רגשי", או נותן איזה עקיצה צינית. אולי השיר הזה היה מרגיש לו יותר נוח. החפשן התמידי, נופל וקם, חזק וחלש, קשה ורך, רציני ושטותניק, חכם כל כך ואידיוט כזה, מתמודד ומתפתח.

ובחיבור שלי – יש פה גם את תחושת ההחמצה. החיבוק שהפתיע אותי שבועיים קודם, אחרי תקופת מחשבה על היחסים עם ההורים. ידיעה שעמדנו על סף של משהו חדש, הנכדים שבסוף כן הגיעו גם אם לקח זמן והסבא הכל כך מגניב שהוא היה יכול להיות, ולא יהיה לא יהיה לא יהיה לא יהיה. 

תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה

בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בשקט. החיים האלה זורקים עלינו את הגלים, ואנחנו מיטלטלים ביניהם, מדמיינים שיום אחד דברים יסתדרו איכשהו ואז יהיה שקט. אבל זה הפוך. השקט המיוחל הוא מיקום פנימי שמאפשר את החיים.

הזמן לא מרפא. אבל ממפלצת שהיא כל מה שיש, האֶבל מוצא את המקום שלו, כחלק מהמכלול, מקבל חדר בבית שהוא אני, חדר שאני מבקרת בו או נזרקת אליו בתדירויות משתנות, אבל תמיד מחכה שם.

אולי תוכלי

את הספר עם עיצובי השירים הדפסתי לכל המשפחה בתום השנה הראשונה, עם קלטות ששיכפלתי בטייפ דאבל קאסט של נעם… רציתי לחלוק את הרגש, את האבל.

בשנים האחרונות עושים בכפר אדומים בהמשך לטקס יום הזיכרון, חדר הנצחה עם שמות הנופלים מהכפר. אנשים מחפשים את המקום לכבד, להתחבר. השנה עלה הרעיון לעשות שם גם פינה עם כל מחוות הזיכרון שהמשפחות הוציאו. אז חשבתי להדפיס שוב את הספר הזה, והוספתי את הסיפור וההקשר למי שלא מכיר.
ואחר כך חשבתי שיש לספר ערך בפני עצמו, ואולי צריך לחלוק את הדבר הזה. 

טכנית – היה קצת מוזר להתעסק עם קבצים מלפני כל כך הרבה זמן (19 שנה! אני תיכף בגיל שלו כשהוא נהרג). הטכנולוגיות השתנו, ולא הכל נשמר כמו שהיה, אז קצת שיחזרתי, שיניתי פונטים וכאלה, אבל בגדול העיצובים נאמנים למקור (התמונות מאז – עם הדמעות באיכות של מצלמת פוקט, החולצה האמיתית מהלוויה, כתב היד מאז)ואותנטים לתחושות של אותו הזמן. ההתעסקות עם הכתיבה, דרשה ימי התאוששות בין לבין. כאמור, הזמן לא מרפא כלום, וכשנכנסים לחדר הזה, הכאב חי ונוכח במלואו.

אני מדברת פה על הסיפור שלנו, על רגשות וזכרונות מאוד אישיים. אבל נראה לי שבישראל לכל אחד יש הדהוד לדבר הזה, כולנו מוכי טראומת המחיר של המדינה הזאת. 

ואֶבל באופן כללי, גם למי שהיקר לו נפטר בנסיבות שלא קשורות לפאתוס הזה של העם והמולדת, הוא חוויה מטלטלת. לאורך השנים מצאתי את עצמי נותנת מידי פעם עותק בביקור בשבעה. מחווה של השתתפות והבעת הבנה למה שעובר על המתאבל. נתינת מקום לרגשות הכל כך חזקים האלה. בלי "אתה צריך להיות חזק עכשיו בשביל אמא/הילדים". זה בא אחר כך. קודם כל צריך לבכות היטב.

אֶבל צריך את המקום שלו. את הביטוי שלו.
מצאו את הדרך לתת לו, אחרת הוא לא ישחרר אתכם.

"רק לבכות אישה.
עד תום כל הדמעות,
רק לפרוע לכאב את כל החוב,
 עד כלות כל הכוחות,
עד היותך בועה גדולה של ריקנות
אולי תוכלי אז מחדש.
אולי תוכלי"
(פתאום בלעדיו, מילים: מאיר אריאל, לחן: שלום חנוך)

נכתב ב-2016

[ngg src="galleries" ids="1" display="basic_imagebrowser"]

לע״נ עלי אדוריאן ז״ל. 1948-1997. אבא.

תקציר, ברשמיות

עלי אדוריאן, בן פטר ואוה, נולד בפראג שבצ'כיה בי"ג בניסן תש"ח (22.04.1948), בן למשפחה שעברה את מוראות מלחמת העולם השנייה. בפברואר 1949, כשהיה כבן שנה, עלתה משפחתו לארץ. הוא גדל בקיבוץ נאות מרדכי, וסיים תיכון בבית הספר המשותף "עמק החולה".

עלי שירת כקצין בנח"ל, והגיע במילואים לתפקיד סגן מפקד גדוד. במלחמת יום הכיפורים לחם בחטיבה הירושלמית.

בתום שירותו הסדיר הלך ללמוד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. לימוד של שבע שנים שהיווה בסיס לפריחתו הרוחנית. כל אותו זמן שילב לימודים ועבודה לפרנסת משפחתו. בכל מקום אליו הגיע, בצד עבודתו כחקלאי, היה לומד ומלמד תורה.

בירושלים עלי נישא לצפרירה לבית כהן (צפי) והקים משפחה. אחר כך גרו במושב נוב שבגולן ובקיבוץ חפץ-חיים, ומשנת 1987 המשפחה גרה בכפר אדומים. עלי עבד כחקלאי בתחנת הנסיונות של בקעת הירדן ובחוות ההר בירושלים, שם עסק במחקר ופיתוח פרחים (פרוטאה) בצמוד לחוקרי מכון וולקני. כן עסק בשיווק גידולים חקלאיים מגוש קטיף.

ביום רביעי כ"ה בתמוז תשנ"ז (30.07.1997) היה עלי בשוק מחנה יהודה בירושלים במסגרת עבודתו. סמוך לשעה 13.00 בצהריים פוצצו שני מחבלים-מתאבדים תיקי יד ממולכדים, בהפרש של שניות זה מזה, במרכז השוק הירושלמי ההומה. 16 אנשים נרצחו בפיגוע. עלי נפצע קשה ונפטר בבית החולים 12 יום מאוחר יותר, ביום ח' באב תשנ"ז (11.08.1997).

בן 49 היה במותו. הותיר אחריו אישה וארבעה ילדים, אם, אחות ואח.

עלי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר אדומים.

מילות השירים:

• היה היה  מילים: אריק איינשטיין לחן: מישה סגל
• שיר ללא שם, מילים ולחן: שלום חנוך
• ידיד נפש
• מחכה שיפסק מילים ולחן: אילן וירצברג
• בלילה  מילים: אברהם חלפי לחן: שם טוב לוי
• אושר  מילים: ויניסאוס דה מוראס לחן: אנטוניו קרלוס ז'ובים תרגום: אהוד מנור
• ציפור  מילים ולחן: שרון הולצמן
• פירמידות  מילים: מאיר גולדברג לחן: קורין אלאל
• לא יכולתי לעשות כלום  מילים: יונה וולך לחן: אילן וירצברג
• אבות ובנים  מילים ולחן: אביתר בנאי
• קדיש יתום
• אבי  מילים ולחן: אביהו מדינה
• שיר תשרי  מילים: רחל שפירא לחן: דני עמיהוד
• עץ השדה  מילים: נתן זך לחן: שלום חנוך
• חלומות שמורים  מילים: אהוד מנור לחן: מתי כספי
• פרי גנך  מילים ולחן: יוני רועה
• ים של דמעות  מילים: זמירה חן לחן: רפי גבאי
• עוד תראי את הדרך  מילים: שמרית אור לחן: מתי כספי
• דברים שרציתי לומר  מילים: יענקל'ה רוטבליט לחן: יהודה פוליקר
• שקט  מילים: יונה וולך לחן: יובל מסנר
• פתאום בלעדיו, מילים: מאיר אריאל, לחן: שלום חנוך