ביום כיפור היינו ב יער הפיות Fairy Forest בבית אורן. הגענו ככה, בלי לדעת יותר מידי, בעקבות המלצה מ Tsippy Monat (לשתינו אין מושג באיזה נסיבות נהינו חברות פייסבוק..). החלטנו די ברגע האחרון והגענו שניה לפני הרגע האחרון, סיימנו ביס אחרון של סעודה מפסקת, ועוד פחות או יותר ארגנו את הדברים באוהל, והנה כבר התחילה התפילה, ונכנסנו ל24 שעות של מה שנקרא – something comletely different..
ברקע שאני באה ממנו, בסביבה שאני באה ממנה, מקובל שהיהדות האורתודוכסית היא הדבר הנכון, שנשמר 2000 שנה, ויודע איך לעשות את זה. ומי שלא מקיים את הפרקטיקה, הוא אורח לענין הזה, מוזמן לבוא להציץ ולקבל משם את מה שהוא רוצה ויכול, אבל הוא נספח לעניין, וממש לא בעל הבית.
יצא לי להיות בבית כנסת רפורמי בטקסי בת מצווה של האחיניות של יונתן, וזה לא הרגיש לי בנוח, לשנות ככה את המנהגים והמסורת בתוך בית כנסת.
אולי דווקא הביקורים הקודמים האלה הכשירו אצלי איזה משהו, ואולי מה שהיה ביער הפיות עמד בפני עצמו, אני לא יודעת. אבל איכשהו, בין העצים, במעגל על מחצלת, הסתדר לי לגמרי שליח ציבור עם גיטרה, ותפילה שמחוברת מקטעים מתוך בית הכנסת, ועד ללאונרד כהן. עם עצירה להסברים, לשיתוף, לביחד מאוד חזק (עם אנשים שאני לא מכירה), שנתן מקום ללב, לחיפוש חיבור למהות של יום כיפור. היה קסם באנשים שהרגישו לגמרי בנוח עם הטקסטים, בלי שום התנצלות, ובלי שום תחושה שהם נספחים. מיקום פנימי של שייכות, וחופש לחבר חיבורים אישיים וציבוריים מכל מקום שמתחבר למהות.
ובין התפילות, סדנאות ושיעורים (יונתן נהנה במיוחד מהשיעור על לוינס), שלגמרי מתקשרים לעניין והכל בפתיחת לב וללא שיפוט משום סוג. ילדים מתרוצצים להם בין פה ובין שם, תוקעים בשופר מידי פעם. שנ״צ באוהל שנמצא חצי בתוך הסבך עם בריזה. מגש פירות אחרי ההבדלה. לא הרגשתי את הצום בכלל, הלב התמלא בתוכן וברגש. אני חושבת שזה היה יום הכיפור הכי משמעותי שחוויתי.
איילה לומדת בבית ספר מעורב, שיש בו חיפוש איך לעשות את היהדות של כולם, אבל זה לא דבר פשוט לעשות.
יום הכיפור הזה בלבל אותה לגמרי: ״אבל אמא, זה אסור!״.
ושמחתי על ההזדמנות להציע לה ולעצמי את הרעיון, שהיהדות היא לא רק של ״כולם״, אלא גם שלנו ושלה באופן הכי אישי ולא יומרני. ושהפעם בחרנו להתחבר ליום הזה לא מהמקום של אסור ומותר, אלא מהחיבור אל הרעיון עצמו.
אני מכירה כמה אנשים, שהדבר הזה יבוא להם כתיקון גדול. ומכירה כמה אנשים שיתרגזו לעומק וזה יתפס להם כחילול קודש.
בשיחת שכנים השבוע, הסביר לי Tal Nae על ההבדל בתפיסות בתוך המגזר הדתי, שיש מי שמבדיל בין קודש וחול, ויש מי שמבדיל בין קדוש וטמא. ואיזה הבדל זה בתפיסה. זה שוב זרק אותי להרהור שכשהאידיאולוגיה יותר חשובה מהאדם, זה כמו קיר באמצע האוטוסטרדה. איזה דבר זה בשביל מישהו להרגיש שהוא רצוי ואהוב וחלק, אבל רק כל עוד הוא עונה על הכללים. אם לא – בום. ושהאהבה שאני מחפשת, האלוהים שאני מחפשת, כל כך הרבה יותר גדול מזה. שהוא קודם כל אוהב, לעומק וללא תנאי, לא משנה מה. ורק אחר כך נכנסים הדין והשיפוט.
אני חושבת שיש תהליכים אישיים שאי אפשר לעשות אותם לבד, וצריך איזה מניין שיחזיק את האנרגיה ויהווה תמיכה הדדית למשתתפים. ותהליך כזה אתה לא יכול לעבור כשאתה מרגיש אורח בקהל. צריך להרגיש ביטחון ושייכות, אם זה בבית הכנסת, ואם זה ביער. בשבילי היער עבד, ואולי התחושה הזאת, שזה שלי, תוכל ללוות אותי גם במקומות אחרים.
תודה מעומק הלב לכל המארגנים והמשתתפים, רן, אימי, Daniel Bar Feuerstein, שרון, רפי, יוסי (לא מכירה בשביל תיוגי פייסבוק) שמחנו ממש להיות חלק, ועם כל הכוונה לחזור בשנה הבאה.