כל דבר תחת הכותרת של ״יצירה״ לוקח יותר זמן ומאמץ מהעלות המגוחכת של לקנות מוצר דומה מסין.
אז למה אני בכלל עושה את זה?
אולי כי שיקולי ״אפשר לקנות את זה יותר בזול מאשר לעשות את זה״ מסתכלים רק על המחיר בכסף, רק על השורה התחתונה: מוצר, ולא מביאים בחשבון את התהליך והאיכות של זמן החיים שמועבר בדרך.
מבחינתי
20 ש״ח סל קנוי, זה אומר בעצם: נסיעה לקניון + האנרגיות התזזיתיות שבאות עם זה + הדגשת ה׳בא לי׳ והמבט החוצה שמחפש מה הדבר הבא שימלא אותי + הדברים המיותרים שאני לא צריכה ואקנה סתם כי נסחפתי להשפעה של הנצנצים והניאונים + להתלהב 5 דקות מהצעצוע החדש ולמאוס בו די מהר.
מול
להעביר אחה״צ או שניים או שלושה בלהכין לבד, לחפש את החומרים שכבר קיימים ולהשתמש בהם שוב, לתת כבוד לחומר, לתת תשומת לב, להפעיל את הראש ולחפש פתרונות, לרכוש מיומנות, לשיר עם הרדיו, לחוות איזה קצב אחר, אנרגיה אחרת, ותהליך העבודה נותן סיפוק יותר עמוק, קשר לתוצר, הייתי שם כשזה קרה.
אני מכירה את הסיפוק של שופינג, ואת הסיפוק של לעשות משהו לבד.
השני לוקח. תנסו.
אבל
אבל
אבל
אני לא מוכשר
אין לי ציוד
אין לי רעיונות
למה להסתכל רק על מה שאין?
יש לי מלא זבל? יש
יש לי אינטרנט? יש
יש טריקים למאותגרים? יש
הטריק שלנו להיום: צבע גיר. זה דבר הו, כה טרנדי, ולרוב קל מאוד לעבודה ותוצאות שוות.
דוגמאות, ברור שדוגמאות
איזה פוסט חמוד (:
הקונוטציות שיש לי מצב גיר זה האבק של הגירים, מה שגורם לי לרתיעה, במיוחד עם מדובר במשהו שיבוא במגע עם אוכל או אפילו קרוב לאוכל.
אבל מוצא חן בעיני הוריאציות על הנושא שיוצאות מהגבול של לוח בית ספר, ומגיעות בצורות שונות ומיוחדות.
קלאסיקה של ניגוד אינטרסים בין הצד העיצובי-משחקי לבין הצד הבריאותי…
בבית הקודם היה לנו לוח בי״ס ענק (3מ׳ אורך) בפינת אוכל וזה היה מעולה, כל רשימות המכולת, כל התזכורות, כל פעם שמישהו רוצה להסביר את עצמו בשרטוט, ציורים של הילדים, שמחה וששון. אבל כל הזמן היתה אבקת גיר על הרצפה.
כשעברנו בית יואב רצה קיר שלם בחדר עם צבע גיר, וגם אם הסכמתי איתו על המגניבות, זה ירד מהפרק כי זה לא לעניין בחדר שינה.