סלים משלטי פרסום

נתחיל מהסוף: עשיתי את זה! הא!
אוקיי, עכשיו אפשר להתחיל:

פרק ראשון

יש לי רעיון למיזם ירקרק, שלא ברור איך בדיוק הוא מחזיק את עצמו, לא ברור מה התפקיד שלי בו, ובאופן כללי הוא מתקשה לזוז מאיזורי הרעיון לאיזורי המציאות. הבנתי שאני יכולה להתפזר למיליון כיוונים ולא לעשות כלום, אז בסופו של דבר ארגנתי לי בת ברית שתכריח אותי: דורית. דורית היא גננת ביישוב, יש לה מוטיבציה לענייני מיחזור, ובהיות חלק מהמיזם קשור לגן ילדים, שותפה אידיאלית לפרויקט סדנת המיחזור.
אז על מה מדובר כרגע?

  • בכל קניה בסופר אנחנו חוזרים הביתה עם הרבה יותר מידי אריזות: קרטוני קרנפלקס, גלילי ניר טואלט, מגשי קלקר, פקקי שעם, קופסאות פח, סלסלאות וקופסאות פלסטיק וכו׳ – כולם משמשים אותנו פעם אחת ונזרקים לפח.
  •  במקביל – בגן קונים חומרי יצירה, דפים, קיטים לאירועים, הילדים יוצרים ונהנים, ובסופו של דבר גם החומרים האלה נזרקים לפח..
  •  פרוייקט סדנת המיחזור מנסה לחסוך שלב – לאסוף את חומרי האריזות מהבית, ולהשתמש בהם ליצירה.
  •  בהרבה גנים כבר אוספים את החומרים האלה, אנחנו ננסה לעלות שלב עם זה, ולמיין בסדנא ייעודית את החומרים השונים כך שתהיה לנו מעין ׳חנות׳ שנוכל לבחור מתוכה את הנדרש. בנוסף לתהליך המיון יהיה שיתוף פעולה עם קבוצת נוער על מנת לחשוב בכל פעם איזה יצירות אפשר להכין מהחומרים לנושא מסויים בגן, ויוכנו ׳קיטים׳ לגן.

אז באדיבות דורית אני אנסה להריץ את הדבר הזה השנה ולראות איך זה עובד, מה התפקיד שלי בזה, האם זה מדליק אותי גם בעשיה או רק ברעיון שיהיה דבר כזה. הכי טוב לנסות ולראות.

פרק שני

בשיבתי כגרפיקאית אני מכינה מידי פעם פרסומים על גבי שימשוניות. מדובר בהדפסות גדולות על גבי יריעת פלסטיק, כמו אלה שמלכלכים את הרחובות לפני בחירות וכאלה. תמיד ישב לי בראש שזה עוד אחד מהשימושים החד פעמיים שלא נותנים כבוד לחומר. תלוי שבוע-שבועיים ונזרק. במקרה הגרוע – אפילו לא נזרק אלא סתם נקרע ברוח ומתפורר בסביבה. במקרה הטוב – הולך לשבט של הצופים לשימוש על הצד השני ואז נזרק. אבל עדיין – די חד פעמי יחסית לכמויות חומר שיש שם.

פרק שלישי

במהלך הקיץ נתקלתי במכירת חיסול של מתפרה ברמלה, אצתי רצתי וקניתי לי מכונת תפירה תעשייתית עתיקה אך פעילה, שמתי אותה באמצע הסלון, והמשכתי לפנטז. בסופו של דבר הגעתי לשרגא – טכנאי מכונות תפירה שעושה ביקורי בית, איש חמוד עם דיבור עדין וצחוק מפתיע, שסידר את המכונה והסביר לי את הבסיס.

פרק רביעי

ענבל, רכזת הקהילה, שמרה לי שימשוניות. הבאתי אחת הביתה. המחשבה הראשונה שלי היתה להכין תיק ענק שההורים יוכלו לקחת הביתה, מתוך הנחה שכולם כמוני ולא זורקים כלום, ושנורא ישמחו על תיק כזה כי תמיד האריזות תוספות יותר נפח ממשקל, אז זה נורא מעצבן שכל קופסת קורנפלקס נכנסת בשקית אחת וצריך מיליון שקיות וסלים. הכנתי אחד ונורא שמחתי.
אבל מה אתם יודעים, דורית טענה שלא כולם כמוני (אני בשוק!), ושבכלל היא רוצה את שיתוף הפעולה מהילדים ולא מההורים, אז היא מעדיפה תיקים שיתאימו לילדים. אוקיי, הוכן מודל מוקטן, שעדיין יכול להכיל יותר מקופסת קורנפלקס אחת וישאר מקום לעוד שטויות. התיק נמדד על דוגמנית הבית בת ה-5 והוכרז כנוח. סוכם שבתאריך אמורפי כלשהו ב׳תחילת שנה׳ אכין את התיקים ונתחיל את הפרויקט.

פרק חמישי

טלפון מדורית לפני שבוע: ״מה את אומרת שניתן להם את התיקים לסוכות?״. ״תזכירי לי כמה ילדים יש?״ ״26״. אהההמממממ, יודעת מה, ננסה, מקסימום לא נצליח.

פרק שישי

עם עזרה מאבישי שסימן, מיואב שהוציא סיכות, מאיילה שציירה על הצד השני (טוב, היא לא ממש עזרה אבל ציירה יפה וחשוב לעודד ילדים), עם אצבעות מחוררות מסיכות בוגדניות, עם חלוקת זמן של שליש גזירה, שליש תפירה, ושליש ניסיונות להשחיל את החוט (מתנה לגיל 40 – אין צורך שתראי יותר מקרוב), המשימה הושלמה!! 26 תיקים!!
השתמשתי בשימשונית מיום העצמאות ובשימשונית מפורים, שבאופן משעשע כוללת פרצופים של אנשים מהכפר, מעניין אם למישהו מהם יש ילד בגן….

סיום, מסקנות ופרידה

נהניתי למדי מהתפירה, זה בדיוק בשבילי פרויקט שדורש רגישות ודייקנות של טרקטור… קצת קשה לעבוד עם השימשונית, זה נורא עבה ולא שמח להתקפל ולהתגמש וגם היו קטעים שלא הייתי בטוחה שמכונת התפירה עובדת כמו שצריך – עשתה בלגן עם התפרים (שרגאאא!!! אייך!!).
אבל התוצאות נורא יפות, וכיף לראות איך זבל הופך לזהב.
סביר להניח שיותר זול לקנות סלים של איקאה, אבל משאר הבחינות – סיפוק של מתן כבוד לחומר שאחרת היה הולך לפח, סיפוק של לעשות יש מאין, סיפוק של מוצר אמיתי ומוצלח, ההפתעה של מה יצא בחיתוך, איך ייראה כל תיק, המעגל השלם של לעצב כרזה שממלאת את הייעוד שלה ואז משנה כיוון ומקבלת חיים חדשים. נחמד נחמד.

0 Comments

  1. נעמה

    איזה מגניב!
    כל הכבוד לך שהלכת עם הפרוייקט עד הסוף ולא נבהלת מהמספר (26!) אני מעריצה.
    והתוצאה ממש יפה, ובנוסף כל תיק יצא יחודי ומיוחד.

  2. נעמה

    ובענין ניסיונות השחלת חוט במחט אחרי גיל 40, לדעתי המדינה צריכה לתת על זה אחוזי נכות או לתת הקלות בתשלומים לביטוח לאומי או משהו.

  3. זה ממש מגניב, ומעניין שהדד ליין הכניס אותי לאמביציה ומחויבות דווקא.
    והירידה בראייה – זה ממש מגוחך. או שזה בא להזכיר לנו שלפני כמה דורות אנשים בני 40 היו מתכרבלים על כסא הנדנדה ומוכרזים כפנסיונרים שאין להפריע להם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *