שיווק אישי

לפני כמה שבועות תחיה תייגה אותי בפוסט ושאלה אם לא היינו מסתלבטים על זה מתישהו בתיכון. 
הפוסט היה בקשה מאנשים ממוצא עיראקי/מזרח טורקיה להיבדק להתאמה למח עצם עבור ילדון אחד חולה, וההסתלבטות היתה על השורשים שיש לי לא רק בצ׳כיה הקרירה אלא גם במזרח טורקיה (כשהיו מדברים על עדות אף פעם לא הייתי סגורה על עצמי, כי זה לא משהו שהיה נוכח בבית של יוצאי קיבוץ.. אז הייתי עונה שאני ״צ׳כוטורקית״).

בקיצור, בכלל רציתי לדבר איתכם על שיווק.

מצאתי את עצמי מגוייסת לחלוטין לעניין הזה. מבררת בווצאפ מתי ואיפה. שולחת למשפחה. ואז ביטלו תאריך אחד, ובדקתי באתר מתי החדש, ורשמתי ביומן, ושלחתי שוב למשפחה, וביום של הבדיקה, נסעתי במיוחד לאחת מתחנות הבדיקה, עשיתי אותה, וגם תרמתי 400 משהו שקל, עם דמעות בעינים.

ובמהלך כל העניין הזה, התבוננתי על ההתגייסות הזאת. כי תמיד יש המון בקשות ועניינים במרחב, ובדרך כלל אני אלך לתרום דם אם זה בול ליד הבית שלי בשעה שמסתדר לי, או אתרום חד שנתי לעמותה כמו פעמונים או מישהו מסודר. אבל אני ממש לא מאלה שיוצאים מגידרם בעניינים האלה. אז מה קרה פה?

אני חושבת שמה שקרה זה, שכיוון שביקשו מוצא כל כך ספציפי, הרגשתי כאילו פונים אלי אישית, וזה הפעיל אותי.

זה משהו שיועצי שיווק תמיד אומרים – אם הקהל יעד שלך הוא ״כולם״ יהיה לך הרבה יותר קשה להניע אנשים. וככל שתדבר יותר ספציפי, אנשים יבינו שזה קשור אליהם ויגיבו בהתאם.

זה נכון לעסקים שמשווקים, זה נכון לעזר מציון שמחפשים תורם (ואמן שימצאו), וזה נכון גם למישהו בטרמפיאדה שמחכה לטרמפ באופן כללי והעין שלי נודדת עליו, או שעומד עם שלט ״ירושלים״ ומושך את תשומת ליבי כי אני בדיוק נוסעת לשם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *