לפעמים יש רגע כזה של הבשלה. זה נורא כיף החיבור הזה, איך מה ששניה לפני זה הרגיש כבלגן מבולבל, מתחדד למשהו מנוסח יותר והופך להבנה.
יש אנשי לילה, ויש אנשי בוקר, ואנשים בדרך כלל יודעים על עצמם מה ההעדפה שלהם. אני לא כל כך יודעת. כשאני בשוונג, אני יכולה ככה ויכולה ככה. מה שכן ראיתי זה שאני אנשי תפקוד, ושזה קובע את הטון בימים שלי.
כבר שנים שלא משנה באיזה שעה אקום, מוקדם או מאוחר, לעבודה או לשבת או לחופש – ההתעוררות היא כמו לחטוף פטיש 5 קילו על הראש. גם אם אני מתעוררת באמצע הלילה משום מה (חתולים!) קשה לי לחזור לישון, הראש ישר רץ. אני כל כך עמוק בתפקידים שלי, ורשימת המשימות נמצאת איתי בכל מקום: או במצב פעיל של עשיה, או במצב של סטנד ביי – נורה מהבהבת קטנה שנמצאת שם כל הזמן. ומה שקורה בבוקר זה שאיך שאני פותחת את העיניים – זה מייד קופץ עלי. בום.
שלא תבינו לא נכון, אני בעניין של עשיה. אוהבת את הקצב, את הביט, אוהבת לקדם דברים. אבל מסתבר שהביט הוא שתלטן לא קטן במקרה שלי, וגם באופן טבעי, ברגע שאני שם אז יש מחויבויות ויש רשימה ויש דברים לעשות. זה גם נתמך בתרבות שיש מסביב, שהכל מהיר, והכל אפקטיבי, והכל חדור מטרות ויעדים, והכל מגשים ייעודים, והכל מועצם, והכל מספיק יותר, מרוויח יותר, ממצה פוטנציאלים, רץ רץ רץ.
זה מאוד מושך, אבל זה גם מעייף. לפעמים אני צריכה גם אנרגיה אחרת, הליין של הבס מתחת לביט. השקט. קצב אחר. איזון.
אם הקצב-קצב-מטרה-מטרה זה אנרגיה זכרית, אני צריכה גם את השקט וההנאה מהדרך של האנרגיה הנקבית. וראיתי שיש לי פחות מזה בחיים. רגעים שאני לא צריכה לעשות שום דבר. רגעים שאף אחד לא מבקש ממני כלום. רגעים של שקט. רגעים של חולשה (ולא של התרסקות עייפה).
אז כן, אני מכירה שנים את הרעיון של מדיטציה, וניסיתי ואף תרגלתי די ברצף, לפעמים עם חוויות טובות. אבל איכשהו בתוך היום יום גם זה היה אצלי מהמקום של המשימות, המקום של הצריך. ואני חופשי מאפשרת לעצמי זמנים של קריאה וטלויזיה ובטטיות מוחלטת, אבל גם במקומות האלה יש רעש.
ראיתי גם שיש מעגל: קמה בבוקר המומה וישר קופצת ראש לתוך הדברים שצריכה לעשות. די מהר עוברת את שלב ההלם ומתחילה לרוץ עם העשיה. עושה את זה לא רע בכלל, וגם מצליחה להביא איכות פנימה. מגיעה לערב, מושכת עוד קצת, ובאיזשהו שלב כבר די. ובתחושה של ׳לא היה שם משהו בשבילי׳ מפצה את עצמי עם טלויזיה או ספר עד שעה מאוחרת מידי. ואז קמה בבוקר המומה וחוזר חלילה. שוב, זה בגס, כן? לא כל יום נראה ככה, וכן יש רגעים של הפוגה, אבל בגדול.
שמעתי את גיל אורלי בוובינר על צורת מחשבה של עשירים ושל עניים. עכשיו, עזבו את זה שבכל הדוגמאות שהוא הביא יצאתי בצד של העניים חבל״ז… קלטתי שם משהו: למצליחנים יש בסיס יציב של להרגיש ראויים ולאהוב את עצמם. איפה שמעתי את זה?
– עניים צופים הרבה בטלויזיה, מגיעים לערב עם צורך בפיצוי על כל היום. עשירים צופים ממש במעט טלויזיה כי הם חיים חיים שלא מביאים אותם לתחושה שיש צורך בפיצוי.
– עניים ישקיעו זמן כדי לחסוך כסף, עשירים מבינים שהדבר הכי יקר שיש זה הזמן שלהם שלא יחזור, ולכן הם לא יבזבזו אותו אלא או ישתמשו בו כדי לקדם את עצמם, או כדי לחוות את החיים.
– עניים קמים מאוחר. עשירים קמים מוקדם.
אאוצ׳. זה בדיוק המעגל שראיתי על עצמי. והמקור של זה נוגע בהערכה עצמית כנראה. כי אם אני אוהבת את עצמי – אז אני אהיה טובה אלי, ולא אתיש את עצמי ואחכ אפצה בדברים שלא בריאים לי (כן, העשירים המנוולים גם אוכלים פחות ג׳אנק פוד). לכל הפחות, שברשימה של הדברים שצריך לעשות ולהתייחס אליהם – גם אני אופיע.
מפה ומשם, ומשם ומפה, ומרחלי ראובן שדיברה על ׳הנהגת בוקר׳ שתיתן את הטון לכל היום, הכרזתי ערב אחד שמחר אני קמה שעה יותר מוקדם.
21 יום לתהליך: איפה הייתי ומה ראיתי
מהיכרות עם הרגע הזה של הלהתעורר, היה לי די ברור שאני אצטרך תמיכה בלהוציא את עצמי מהמיטה לפני שאני ממש חייבת. החבורה בבית הראתה סקפטיות (שזו דרכי העדינה לומר שהם נקרעו מצחוק כששאלתי מי רוצה לקום איתי יותר מוקדם). אז החלטתי להחתים שעון בפייסבוק קבל עם ומחויבות, וכך לנצל את העובדה שאני דופקת חשבון לאחרים ולהפוך אותה למועילה לשם שינוי. עבד יפה.
מקלחת. רואה שלוקח לי לפחות חצי מקלחת להוריד קצב ולהזכיר לעצמי שאין שום צורך למהר בחמת זעם ויש לי זמן לנשום.
מתיחות. עושה קצת ברכת השמש של יוגה, ולאט לאט התווספו עוד כמה מתיחות, לפתוח את הגוף.
מדיטציה. כיוון שהראש שלי נוטה לרוץ, החלטתי להיעזר במדיטציות מודרכות, ולא בגרסה למתקדמים של לשבת עם עצמי בשקט. הרגשתי שיש לי צורך במישהו שיכוון אותי למשהו מיטיב, לצאת מהמקום הרגיל שלי. מצאתי כמה (ריכזתי אותם בפוסט נפרד שיהיה לשליפה מהירה) וזה היה ממש מועיל. אגב, גם היה מועיל לא לקרוא לזה מדיטציה. רחלי ראובן קוראת לזה ׳ישיבה שקטה׳. פחות יומרני, יותר טוב.
בקנה היה גם להכניס כתיבה, או קריאה, או תרגילי מודעות של הודיה או בקשה, או ברכות השחר. בפועל, לא הגעתי לזה, אולי עוד אגוון בהמשך.
כל הרעיון היה לעשות את זה לא בשביל משהו. לא כדי לשפר ביצועים, לא כדי להספיק יותר, לא כדי להשיג משהו. ההיפך: לעשות את זה בנחת. רגע שהוא מתנה בשבילי. רגע של נשימה. להכניס את עצמי לאנרגיה רכה יותר לפני שנכנסת לתוך היום שלי ודרישותיו.
הדבר הראשון שאני מסמנת לעצמי כהצלחה זה השינוי בלהעיר את איילה בבוקר. גם זאתי בעניין של לקום קשה, ולא פעם מצאתי את עצמי ממלמלת ׳בקושי אני מצליחה להרים את המוטיבציה של עצמי, איך אני ארים אותך עכשיו?׳. אז אני מגיעה אליה לא תוך כדי ההלם של הבוקר, אלא אסופה כבר ורגועה. אחלה! בימים האחרונים היא גם ביקשה שאעיר אותה יותר מוקדם כדי שתוכל לעשות את ההתארגנות בוקר שלה בלי להילחץ. יש!
הדבר השני הוא ששמתי לב שעולה קצת הרגישות.
למשל, הבית שלנו מאורגן יחסית, אז בדרך כלל המצב לא קטסטרופה ואפשר לחיות עם ניקיון חד שבועי. אבל אנחנו חיים במדבר ויש לנו 2 כלבים ו2 חתולים, ככה שהרצפה תמיד מוכנה ומזומנה לטאטוא נמרץ. ביום יום אני עושה את זה כשמתחשק לי, וכשאני בלחץ אני מצליחה לא לראות את זה בכלל. בשבועיים האחרונים פתאום מצאתי את עצמי לא רק מטאטאה אלא גם שוטפת את הרצפה על הבוקר שירגיש נעים… מה זה המרץ הזה, הופה הופה!
מדליקה לי נרות. מכינה לי כוס ענקית של תה. נושמת.
בערב, אני מתחילה לפהק בשלב קצת יותר מוקדם ומשתדלת ללכת לישון באיזור 22:30 ככה. אני עדיין רואה טלויזיה (יבול החודש האחרון: ברודצ׳רץ׳, המפצחת, חומריו האפלים), אבל פחתו האפיזודות של להרדם מול הטלויזיה ולהעביר לילה על הספה…
נדמה לי שאני יותר רגועה. נדמה לי שהעייפות מהשבוע מגיעה בשלב קצת יותר מאוחר בשבוע. דווקא היו לי שבועות מאוד אינטנסיביים מבחינת עבודה, ואפשר אולי ליחס את הגישה החיובית שאני מצליחה לשמר לנוהל בוקר החדש.
נדמה לי שאני יותר מתבוננת. רואה את ההתמכרות לקצב ממש בגוף – תנועות חזקות, מהירות, כוח עודף ביחס למה שנדרש. בנהיגה, ביוגה, במקלחת, כנראה בהכל. זה הרגל של שנים, והבוקר הזה נותן לי הזדמנות לרכך, לשחרר ולהתאמן בהשקטה.
כך שאני מתכננת להמשיך כל עוד אצליח. ואולי השלבים הבאים יהיו להצליח להכניס שנ״צ מידי פעם, ונוהל ערב יותר בריא.