ביום שני בערב ערכו בכפר אדומים, כמו במקומות רבים בארץ, עצרת לציון השלושים ל7.10.
זה היה ערב עצוב וחזק, עם המון רגשות שעשה לי טוב לחוות ביחד, ולתת להם שם.
שילוב של שירים (ילדים של החיים), תפילות (קדיש, תפילות לשלום החטופים, החיילים, המדינה), דברי טעם נוגעים ללב, וסיום עם סרטון של מגוון קהילות יהודיות בעולם ששרות התקווה. שרתי איתם ובכיתי.
הילה בן אליהו הקריאה את הטקסט הבא, שנגע בי ממש, וביקשתי את רשותה להפוך אותו לציבורי.
שלושים
זהו יום השלושים לאבל על האובדן הנורא. על מספרים בלתי נתפסים של שמות ופנים של אלה שלא ישובו עוד. על מדשאות ושדות שהפכו לשדות קטל, על בתים שהיו למאכולת אש על יושביהם, על השבי הטומן בחובו את כל הרעות כולן, על אלה שיצאו משעות האימה פצועים בגופם, פצועים בנפשם.
זהו יום השלושים של אבלה של החברה הישראלית על שבריריותו של המוטו "לעולם לא עוד". הוא נשבר, יחד עם חלונות הממ"ד המנופצים מחזיר את אימי הפרעות, מראות מן השואה, את הפתעת מלחמת יום כיפור.
זהו יום השלושים להבנה כי בעוד אנו מבקשים לנסח מחדש את ברית הייעוד, ברית הגורל ממשיכה ללוות אותנו, חיה, בועטת, צועקת.
זהו יום השלושים להכרת התודה לאנשים הנפלאים שנחלצו לעזרה. חיילות וחיילים, שוטרות ושוטרים, נשות ואנשי כיתות כוננות ויתר כוחות הביטחון, אזרחיות ואזרחים, כאלה שנקלעו אל התופת וכאלה שהיו מחוצה לה ונכנסו לתוכה כדי להילחם בה, להציל ולסייע. יום השלושים לגילויי האומץ והגבורה, התושייה והתבונה, המסירות והרעות, ההקרבה והאהבה.
לא, המלחמה לא הסתיימה, ונופלים נוספים לרשימה מדי יום. החטופים לא שבו לביתם, הלוחמים לא שבו מדרכם. לפנינו עוד ימים רבים של התמודדות, ימים של כאב וחוסר וודאות. לילות רבים ללא שינה של אמהות דואגות, ילדים חולי געגועים, ונשים צעירות אוהבות הנושאות בנטל ומהוות רשת תמיכה מעוררת השתאות.
אבל בשלושים אחרי אנחנו מתכנסים כאן כי כולנו זקוקים לתחנת עגינה לנפש, לספקי כח לעבודה הממושכת שעוד עומדת בפנינו. אנחנו מתכנסים כאן כדי לבכות ולהודות, לזכור ולהזכיר, כדי לעבור ממוד של ספרינט למוד של מרתון. אנחנו מתכנסים כאן כדי להיות יחד ולהתפלל ביחד.
כדי לומר שגם אם אנחנו לא בטוחים עד מתי, אנחנו לפחות מנסים לדעת
איך
ועם מי,
ולזכור בשביל מה
ולאן.
את כל אלה רומזות אולי פרשות התורה שבתחילת קריאתה ביקשנו לשמוח לפני שלושים יום:
איך?
נדמה שפרשת בראשית מכילה בתוכה לא רק את תיאור בריאת העולם על ידי הקב"ה, אלא גם "דף הנחיות" כיצד לצאת ממצב של תוהו ובוהו, כאוס וקושי גדול. זה לא יהיה בקליק אחד אלא בתהליך מתמשך של בריאה מחדש על פי סדר הימים: נצטרך כמו ביום הראשון לחפש את האור ולהבדיל אותו מן החושך; כמו ביום השני לאתר יבשה מוכרת לעגון בה; כמו ביום השלישי לתת את חלקנו לגידוליה של הארץ ולפרי אדמתה; לגלות מתי יום ומתי לילה ולחזור להתנהל על פיהם כמו ביום הרביעי; להתנחם במגע עם בעלי החיים – כאלה שמצילים אותנו, כאלה שאנחנו מצילים אותם – בדרך אל בריאת האדם שבנו מחדש, כמו ביום השישי.
עם מי?
עם כולם. יחד.
מספרים כי ר' יהודה מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד הדף היומי העיר בעניין פרשת נח כי בתיבת נח גר זאב עם כבש ונמר רבץ עם גדי עוד הרבה לפני נבואת ישעיהו על אחרית הימים. מהר"ם שפירא הבדיל בין אחדות אחרית הימים, שתבוא מרצון טוב, לבין אחדות תיבת נח שהייתה כורח הנסיבות. אנחנו, הממשיכים רק לצפות לאותם ימים טובים, מבינים כי החיים בתיבת הנח שלנו הם אלה שיש לנו, והאחריות היא עלינו. זה לא מובן מאליו, ודורש עבודה קשה. המאמץ המשותף להשיט את התיבה שלנו הוא מדהים ונתפלל שנמשיך לעשות אותו יחד מתוך אהבה ואחווה, תקווה ואחריות.
יחד עם פרשת נח נמשיך לחכות לקשת שתזרח אחרי המבול, אולי כמו הקשת עליה כתב חיים גורי בשיר לזכרו של חברו ג'וני שנפל בקרבות על הדרך לירושלים במלחמת השחרור:
עכשיו נדמה כי קשת בענן מצוק אל צוק הופיעה.
גם הילדים קוראים: הביטו קשת… קשת,
וההרים יגאו באודם הזריחה…
גם אנו נעמוד צרובי פנים ומשחירים מפיח,
שבעי קרבות, רציניים יותר, נושאי חגור ונשק
ואת עינינו יסנוור האור, והדמעה המלוחה
פרשת לך לך מזכירה לנו בשביל מה.
בשביל להמשיך לקיים את אותה השליחות שמקיים עם ישראל מאז נענו לה אברהם ושרה, ויצאו בדרכם אל הארץ הזאת. לך לך אל הארץ אשר אראך –
בשביל להיות ראויים לאותה הבטחה שהיא שעמדה לאבותינו ולנו, ושתמשיך לעמוד לנו ולבנינו – אותה הבטחה שקיבל אברהם כי הקב"ה ידע שיצווה את בניו ואת ביתו לשמור את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט –
בשביל ללכת בדרכו של מי שיצא למלחמה עד קצוות הארץ כדי לפדות את בן משפחתו מן השבי.
פרשת וירא – הפרשה האחרונה שקראנו לפני יומיים – מזכירה לנו לאן.
קריאת "לך לך" עדין ממשיכה להדהד מקצה הזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל ועד קצהו.
המלאכים שירדו לחלץ את לוט מן התופת הבוערת אחזו בזרועותיו "וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר". זכי מזרחי ממושב פטיש, מן המלאכים של השבת ההיא, שהצליח לחלץ ברכב שלו בנסיעות הלוך ושוב כ – 80 איש מן התופת, תיאר את התנועה הזו של חילוץ כמו תחליף להקפות שמחת תורה. חילוץ וחלוציות חדשה. להינצל, כדי לשוב ולבנות. ללכת קדימה כדי לחזור. לא לבד, כי צריך תמיכה משני הצדדים, וצריך 2 מלאכים כדי להמשיך ללכת.
קהילת כפר אדומים היקרה שלנו שותפה לכל העשייה הזו גם יחד, כל אחד לפי כוחו ויכולתו. הלוחמים והמגוייסים, השומרים, הכוננים, התומכים, התורמים, המבשלים, המלווים, המנחמים, אנשי הטיפול, אנשי הארגון, הנהגים, התופרים, המנגנים, המחבקים, הבייבי סיטרים, הקוטפים, המקפיצים, המתקנים, מכיני הפנקייקים באישון לילה – כפר שלם שנותן חיבוק לכל מי שרק אפשר.
מן החיבוק המרגש הזה נובע בטחון, שבו אסיים. לפני שנעבור לתפילות הפורמאליות יותר, אבקש לשלוח הערב את אותו בטחון במילותיה של נעמי שמר לעם ישראל כולו:
בחלוני אביב וסתיו
ויום גשום ויום שרב
ואור וחושך ויחיד ומקהלה
זה מתערבב, זה מתערבל
שירי קינה, שירי הלל
ולפעמים זו המולה אחת גדולה
פתאום זה בא ומתבהר
ולעצמי אני אומר
לא תנצחו אותי
לא מנצחים אותי כל כך מהר