פנינו לאן? ברית גורל וברית ייעוד

רכזת הקהילה שלנו באה עם רעיון לחדר הנצחה של יום הזיכרון: להכין ציר זמן מאז הקמת מדינת ישראל, עליו לשבץ אירועים מרכזיים, ולהזמין אנשים להוסיף על ציר הזמן אירועים נוספים – לאומיים או אישיים, כך שבסוף יוצא לוח אינטראקטיבי כזה שמראה איזה מכלול ושילוב של לאומי ואישי. בתור הגרפיקאית לפרויקט, עיצבתי כותרת של ציר הזמן, כרטיסים ריקים שיוכלו למלא, וכרטיסים עם תמונות של אירועים מרכזיים, שיהיו כבר תלויים על הלוח, ואנשים יוכלו להבין את הרעיון ולהוסיף משלהם.

זה חדר הנצחה ליום הזיכרון, אז ברור שדבר ראשון הכנתי תמונה מייצגת לכל מלחמה, ולפיגועים וכאלה. אבל הרעיון היה לשים הקשר יותר רחב: לא רק מלחמות, אלא אירועים לאומיים כלליים, לשלב את החיים לתוך המאבק. כשחיפשתי אירועים לא מלחמתיים, קצת התקשיתי. זה לא שלא מצאתי הישגים, ברור שיש, וגם הכנתי כרטיסים עם כמה פרסי נובל, נצחונות ספורט, עליה מאתיופיה, מבצע אנטבה. אבל זה גרם לי לחשוב.

ציר הזמן של המלחמות מלווה אותנו כל הזמן, וברית הגורל שלנו מאוד ברורה: נלחמים בנו, יש מי שרוצה שלא נהיה פה (או בכלל). אז אנחנו עובדים על זה, משלמים מחיר, וטפו טפו עד כה גם מצליחים לשמור על המקום שלנו.

אבל ברית הייעוד שלנו, מה הדבר שבשבילו אנחנו פה, מה התפקיד שלנו, זה משהו שפחות ברור, לי לפחות. וכן, ניצחון באירוויזיון זה נורא נחמד, ומדען זוכה פרס נובל זה מהמם, וגם האקזיט על הוויז, והעגבניות שרי וזה, אבל משהו לא יושב לי טוב. זה לא פשוט אנשים מוכשרים שהשיגו דברים? הם מייצגים את ישראל כי הם מפה, אבל למה זה בעצם הישג לאומי ולא אישי? לא יודעת מה בדיוק אני רוצה, אבל עולה לי התהיה מה זה הרוח הישראלית הזאת שאני מחפשת?

אנחנו פוגשים אותה מידי פעם, יש הרבה עושי טוב במרחב (אני מאלה שבוכות קבוע בטקס משואות, כי כשהרוח הישראלית מתגלה, הציניות מתפוגגת וזה פשוט מרגש). הכי אנחנו פוגשים אותה כשדוחקים אותנו לקיר, ואז צצים פה גיבורים שאין לתאר. איפה הרוח הזאת מתחבאת ביום-יום? איפה הביטוי שלה בתרבות מיינסטרים שאנחנו חיים, ברשתות, בקהילה, בטלויזיה?

תרבות ישראלית

כשאני מסתכלת על זה, חלקים גדולים מהמחשבה שלנו מבוססים על מחשבה מערבית – ליברליות, הומניזם, פוליטיקלי קורקט ותרבות הווק. גם התרבות שלנו מאוד מסתכלת החוצה ועושה קופי פייסט מתרבות המערב, כולל הישגיות, צרכנות, חומרנות, תרבות מסכים וקניונים. יש לתרבות המערב הרבה מה לתת, ואנחנו גדלים לתוכה כמובן מאליו, סופגים מהאקדמיה, המוזיקה, הטלויזיה.

חלקים אחרים שלנו לקחו את המנדט על המורשת היהודית, בדרך כלל זה יהיה מי שמקיים את הפרקטיקה הדתית. הוא מקיים אז זה שלו, וכל השאר אורחים. במקרה הטוב, אורחים שמוזמנים להתארח אצלו בסלון, לטעום ממה שהוא מציע ולהחמיא בנימוס למארח. במקרה הפחות טוב, אורחים שכל עוד לא משחקים לפי אותם כללים, עדיף שלא ייכנסו לסלון, ולפעמים הסלון מתגלץ׳ לרחוב המשותף ומחליט שם על כללים שעוברי האורח הנבוכים לא מבינים למה נפלו עליהם. בכל מקרה – אורחים, לא שותפים.

שני החלקים האלה עושים הורדות ידיים ומשתבללים כל אחד במרחב שלו, עד כדי עוינות וחשדנות למרחב של האחר. (זה לא מדוייק וגורף, כי כן יש הרבה חיבורים והם מעניינים ממש, אבל נראה לי שזו פרשנות לגיטימית למציאות או חלקים ממנה לפחות).

כשיצאתי מהאולפנה לא הסכמתי ללבוש חצאיות

מה זה קשור? קשור.

בשבילי חצאיות היו קוד הלבוש של האולפנה, וכיון שלא מצאתי את החיבור שלי שם, היה לי חשוב לעשות הפרדה – אני לא כזאת. אז גם אם חצאיות יחמיאו לי ממש, אני לא רוצה שייראה כאילו אני משם. אני מסתכלת על זה היום וזה נראה לי ממש ילדותי, וגם קצת חסר עמוד שדרה להיות מאויימת ולהתפס על סטיגמות. נראה לי שזה לא רק אני, באיזשהו שלב נהייתה פה צורת מחשבה לעומתית כזאת, להירתע מכל סממן של ״הצד השני״, ולא לשקול בכלל אם יש פה משהו בשבילי.

כולם פה ״לא מסכימים ללבוש חצאית״: ככל שהחילוניות מביאה יותר ליברליות, הדתיות מתכנסת לתהליכי התחרדלות (כולם מכירים את זה שבני עקיבא היה מעורב בלי למצמץ, או שכל העניין של שירת נשים נהיה איזה דגל, זה לא היה ככה פעם). חילוניות תחפש הוכחות למה יהדות זה פרימיטיבי ונחות, לא פמיניסטי, לא רלוונטי מול המערביות הליברלית, ותעשה ״היהודים באים״ שהיא נורא מצחיקה אבל עם פרשנות עם הכי הרבה עין רעה שאפשר. דתיות מאוד בקלות תשפוט חילוניות כדבר מנותק, עגלה ריקה, חסר ערכים וכו׳. כולם נורא צודקים ויודעים, ומקפידים לא להכיר את הצד השני.

אבל אם אני מסתכלת על המחשבה המערבית היום, בחיי שנראה לי שזה קצת ירד מהפסים. הפוליטיקלי קורקט הלך כל כך רחוק, והפך למשהו מסרס ותוקפני. מכל הסובלנות לשמות מגדריים מדויקים, לגזענות וניכוס תרבותי, הגענו לביטול אנשים בגלל דברים שאמרו לפני 40 שנה, ולהצדקת טבח ואונס כי הצבע של האנסים נכון אז הם בוודאי צודקים.

אני לא שיא המעודכנת על מה קורה במחשבה היהודית היום, בטח שלא בבתי המדרש. אבל מה שמתבטא בפרהסיה גם יודע להגיע למחוזות לא מאה. אם זה התבטאויות תמוהות של רב ראשי, או התעקשויות על חקיקה שנראית לפעמים כמו לתקוע אצבע בעין יותר מאשר כל דבר אחר.

אפשר להתוכח על הדברים האלה כמה שרוצים, אבל זה לא ככ מעניין אותי. אני רואה את כל זה וזה מרגיש לי עולם ישן. התעקשות כן או לא ללבוש חצאית לפי המראית עין, לפי מה זה אומר עלי ולא בחשיבה אמיתית והתבוננות על המציאות.

ואולי הברית ייעוד שלנו היא לזוז למקום חדש

אולי ביום העצמאות ה76 למדינה אנחנו יכולים טיפ טיפה להתבגר? להשאיר את כל ההתנהגות המאוד מובנת ומאוד אנושית ומאוד מתייגת שופטת מעליבה נעלבת צודקת חוסמת מתכנסת זועמת הזאת, מאוד גיל ההתבגרות הזאת, מאחורינו?

יש לי הרגשה שמעבר לפינה מחכה לנו יצירתיות המופלאה, כשחילונים יסתכלו על אלפי שנות מורשת, ובמקום להגיד – ״זה לא שלי, אני לא שומר מצוות, אז כל זה לא רלוונטי לי״, יגידו ״סליחה שניה, למה שאני לא אציץ פה רגע ואראה מה אני יכול לעשות עם זה״. וכשדתיים, במקום להילחץ מזה, יבינו שגם מי שלא שומר מצוות, יכול להוסיף את העושר התפיסתי שלו למשחק הפרשנות היהודי האינסופי. לא על מנת לפסוק הלכה ולשנות את היהדות, אלא כדי לבנות קומה נוספת של רוח, לייצר חיבורים בין עבר הווה עתיד, מזרח מערב, מסורת, מורשת, מודרנה וליברליות, יהדות ישראל, יהדות תפוצות.

כי יש שאלות גדולות שמחכות, וצריך כוחות חדשים כדי לבנות משהו חדש. כשמסתכלים מסביב רואים שכל הסיסטם מזועזע, כל מה שהכרנו משתנה. איך אפשר להמשיך עם חשיבה ישנה? לאן העולם הזה הולך? באיזה תרבות אנחנו רוצים לחיות? איך החברה שלנו יכולה להיראות? מה אנחנו יכולים לעשות לטובתנו ולטובת העולם כולו? מה חשוב? מה סדרי העדיפויות? מה המודלים שיקדמו אותנו הכי טוב? איפה האיזונים?

לא יודעת, פיזרו אותנו למיליון תפוצות ותפיסות ומסורות ושפות ובדיחות שונות. זה אוצר היסטרי של גיוון ועניין ונקודות מבט. השילוב של זה עם אוצר המחשבה של דורות על גבי דורות יכול להוליד עושר ויצירתיות אדירים, הכי מחוץ לקופסא שיכול להיות. נראה לי טירוף לוותר על האוצר הזה ולדבוק בקפסאות, בכן או לא חצאית.

ואז על ציר הזמן, בין מלחמה להישגים אישיים, אולי יתחילו לצוץ אירועים, תהליכים וקפיצות דרך שירגישו שלנו, תולדה של רוח עתיקה וחדשה, עם עמוד שדרה, שיודע לעשות חיבורים ולצאת מקופסאות, גם סביב עשיה, גם סביב מחשבה. ברית הגורל וברית הייעוד יעמדו זו לצד זו.

והגרפיקאית שתצטרך להכין לוח אירועים בעוד עשור או שניים, לא תשבור את הראש איזה הישגים מאפיינים את ישראל, חוץ מהמחירים של המלחמות והדיסק און קי. אולי היא תסתובב בתחושת גאווה, על העושר והיופי שנוצרים פה, על התפקיד שלנו בעולם, על הזכות להיות חלק מהדבר הזה. אולי היא תרגיש שאנחנו ראויים, וכל אלה שהלכו בשביל שהמקום הזה יתקיים, יסתכלו עלינו מלמעלה, יהנהנו ויאשרו: כן.