אם ניסע בזמן שלושים אלף שנה אחורה, ניקח תינוק ונביא אותו איתנו, לא תהיה לו שום בעיה לגדול ולהיות מותאם לאנושיות של 2022. כלומר, מבחינה גנטית אין יותר מידי הבדל בין איך שאנחנו היום ובין איך שהיינו כששוטטנו בג׳וגלים, ולכן אפשר ללמוד על הבעיות שלנו היום לאור איך שהיינו בנויים חברתית אז.
זה רעיון ששמעתי מעוז גוטרמן בראיון איתו בפודקאסט (המעולה!) תחושת בטן של מתן חכימי. כהרגלי אני לא בדיוק מסכמת מה ששמעתי, אלא מה נתפס לי משם ולאן שייטו המחשבות שלי עם זה.
אז אם מסתכלים על איך היתה בנויה החברה השבטית הקדומה, הם היו קבוצה של 50-60 איש שמסתובבים תמיד ביחד ומכירים אחד את השני היכרות אינטימית. ההיכרות הזאת, הקבוצתיות הזאת הולידה את מה שגוטרמן מגדיר תחושת מחוברות. סוג של שייכות אינטימית, שהמקום שלך ידוע לך. מחוברות היא למעשה צורך אנושי בסיסי, ובלעדיה אנחנו מרגישים בדידות, חסרי חיבור ומשמעות.
בפרק על הקופי אדם שראיתי לא מזמן (בסדרה animal בנטפליקס) ראו שבט של גורילות, שבינהן היו חברויות וקשרים, חלקן חברויות טובות אבל גם היה את הזכר המניאק שצריך להיזהר ממנו. וחשבתי שבטח גם בשבט האנושי הקדום היו גם אנשים שמצאו חן בעיניך וגם כאלה שלא, וזה היה בסדר. לא רק שזה היה בסדר, זה היה חלק מהדיל, ועדיין קיבלת את תחושת המחוברות.
Photo by Dušan veverkolog on Unsplash
היום יש לנו הרבה יותר אפשרות לבחור ולדייק מה שמתאים לנו, החברים שחושבים כמונו, האנשים שאוהבים את אותו סוג של תרבות/מוזיקה/הומור/השקפת עולם כמונו. וירדה לנו הסבילות למי שלא כמונו, קשה לנו להכיל אותו כחלק מהקבוצה שלנו. אבל למרות האפשרות לדייק את הסביבה שלנו למי ואיך ומה שמהדהד אותנו בצורה מאוד עקבית בלי להתפשר, איכשהו אנחנו יותר בודדים ופחות שמחים.
ואולי זה לא למרות, אלא דווקא בגלל?
אולי לא בריא לנו להיות עד כדי כך מדוייקים?
להיות יותר מידי עם אנשים כמונו?
לדרוש שהעולם ייראה לפי תפיסת העולם המדוייקת שלנו (ואז להתאכזב שהוא לא)?
מהרהרת איך אני תופסת את היחסים שלי עם חברים, משפחה, קהילה, אפילו עם הבן זוג. נדמה לי שזאת מחשבה שמכניסה לי קצת יותר מפוכחות ורוגע. האנשים סביבי לא חייבים להיות כמוני כדי שיהיו ״האנשים שלי״, כדי שאהיה מחוברת אליהם. הדגש הוא על ההיכרות, האינטימיות, לא על ההתאמה המדוייקת על הפונקט. כל אחד והשריטות שלו, כל אחד והמתנות שלו, ועדיין יש את מקומות החיבור.
לוקחת את זה לפוליטיקה.
השיח בישראל נוראי.
אני יושבת בתוך פיד מגוון (ומאתגר) שמכיל מימין ומשמאל. בכוונה, כי רוצה תמונה יותר מאוזנת. אבל אני מתרשמת שזה לא משהו שאנשים עושים, אלא יותר נוטים להשתבלל בין בעלי דעות דומות, ואז להרגיש נורא צודקים ביחד, או כן עושים – כדי להתנגח אחד עם השני. כל אחד משתמש בחלקים מהמציאות כדי להוכיח את מה שכבר חשב מראש. מעט מאוד הקשבה. מעט מאוד בדיקה. מעט מאוד מחשבה מה יהיה האפקט של הטקסט שאגיד על מישהו אחר. מעט מאוד מוכנות לראות אם אפשר לעשות משהו ביחד. הרבה יותר האשמה של הצד השני בכל מה שרע במציאות. הטון יהיה ממרירות במקרה הטוב, ועד יאוש ושנאה לפרצוף במקרה הנפוץ מידי. לפעמים אנשים ידלגו על השלב של לגבש דעה ופשוט יניחו שאם מישהו מהצד ״השני״ אומר משהו, אז הם אוטומטית צריכים לתמוך בההיפך. ובקולניות. ובמרירות של מישהו שלא מבינים אותו. המממ… מרירות ובדידות של מישהו שסובל מחוסר במחוברות?
אני גרה ביישוב מעורב של דתיים וחילוניים. בסופו של דבר אנשים חיים את החיים שלהם, לא מתעסקים עם הערבוב הזה יותר מידי ובאופן טבעי נוטים להתחבר יותר עם מי שדומה להם. ברמה מסויימת זה מצער אותי שאין פה מנגנונים של העמקה סביב האתגרים של החיים המשותפים, אפשרות לקחת יותר אחד מהשני. אבל ברמה אחרת, אני כן רואה שיש פה בעצם מערכת של בלמים ואיזונים.
הדתיות, כשאין לידה חילוניות, יכולה להתגלץ׳ לפנאטיות כשהאידיאולוגיה יותר חשובה מהאנשים. והחילוניות, כשאין לידה דתיות, יכולה להתגלץ׳ ליומיומיות בלי חיבור לשרשרת של עבר-עתיד, בלי שייכות של מסורת. אז עצם היומיום המשותף, עם כל אתגריו, הוא לא רק פשרה, הסכמה לסבול את מי ששונה ממני, אלא משהו שנותן לשני הצדדים איזון באופן פעיל.
אז שיח ישראלי, על שלל צדדיו המגוונים מאוד.
מה אם לא נשאף שכולם יהיו כמונו?
מה אם האחרים לא יהיו אויב מר שהכל באשמתו ואנחנו לא יכולים להכיל את קיומו בתור חלק מהקבוצה שלנו?
מה אם נסתכל על השוני כמערכת של בלמים ואיזונים שעובדת לטובת כולם?
מה אם חלק מההגדרה של מחוברות שכל כך חסרה לנו בחיים זה לשמור על תחושת אחווה ושותפות גם עם הגורילה המניאק?
תמהתני.