שואה עצמאות – הקו שנקטע והקו שממשיך

ביום השואה פייסבוק נהיה מהפנט – אנשים חולקים מחשבות ועדויות משפחתיות, וזה יוצא טקס כזה, אותנטי ומחבר. כל פעם משהו תופס אותי, ולפעמים מתחברת מזה תובנה.

השנה נדמה לי שראיתי משהו, באיזה זום-אאוט גדול כזה, שמתחבר גם לדיבורים על המתעשרים החדשים בשבוע שעבר, ולקבלת שבת בבית אביחי שהלכנו ביום שישי.

בואו נראה אם אצליח לנסח את זה. תעשו קפה ותחזרו

1. הצעד הבא

בשבוע שעבר הפייסבוק געש באכזריות אופיינית, סביב אחת שבעלה עשה אקזיט של מלא מיליונים, היא לא מצאה את עצמה בתוך ההתעשרות הזאת, והיה חשוב לה להביא את הקושי שלה לתוכנית טלויזיה. קשה להתעשר, אובדת המשמעות, אובד הטעם, למה לקום בבוקר לעשות דברים. משהו בסגנון הזה. הרשתות לא יכולות לשמוע דיבורים כאלה – ישר מגיעות בדיחות תעבירי לי את הכסף אני אטפל בזה, וביקורת ושנאת עשירים בכיף, ואולי גם בצדק, כי יש קצת חוסר רגישות בלבוא לאנשים שלא גומרים את החודש ולספר להם שהרבה כסף זה קשה וחסר משמעות. אבל המצוקה שלה אמיתית: היא חיה את החלום הישראלי: להתעשר שעל מנת להתעשר, כי אנחנו מאדירים מצליחנות מגובה בסמלי סטטוס, ולהפתעתה כשהגיעה לשם, זה לא היה כזה ממלא, ואפילו ההיפך. זה משבר אמיתי. 

אבל היא לא עשתה את הצעד הבא. של לזוז מ״אני אני״ שמלות חדשות ושף וטיסות, לזה שכסף=כוח, ועם כוח אפשר לעשות דברים בעולם, אז מה חשוב לך? מה את רוצה לעשות בעולם לטובת העולם? מה משמעותי בשבילך? 

ונדמה לי שהיא לא היחידה שלא עושה את הצעד הבא. אלא שבאופן כללי אנחנו כעם ומדינה לא עושים את הצעד הבא.

2. דיסקליימר

ברור שיש מלא אנשים שכן. שחושבים חסד, ומקדמים מטרות, ופותחים עמותות ועושים טוב. ברור לגמרי. אבל הניסיון שלי כרגע הוא להסתכל ממעוף ציפור, על מהלכים גדולים, תרבותיים, של עם. והפרהסיה שלנו כעם פחות שם, לדעתי.

דיסקליימר 2: השיח הציבורי היום מטורלל לגמרי. האפשרות של הרשתות לתת ולהדגיש את הקיצון, יחד עם הסנסציוניות של החדשות, מעלים פה את מפלס הדרמה ברמות קשות, שלא בהכרח קשורות למציאות האמיתית שלך ושלי ביומיום.  זה נכון. ולמרות זאת – רעיונות, ברגע שעלו, מחלחלים. ודיבורי קיצון מקבלים התיחסות ומשפיעים. תגיות וסטיגמות נתפסים בנו אם נרצה או לא נרצה, ותרבות של ריאליטי שבה המשחק והניצחון מנותקים לשם הבידור מהתנהגות מוסרית, ומואדרים בכל זאת, מחלחלת לכל מקום. ואז גם הפוליטיקה שלנו נראית ככה. 

אז כן, השיח הציבורי הוא לא המציאות ויש המון גוונים וטוב. אבל הוא כן משפיע עליה ועלינו.

3.אחווה

בסרט שנרדמתי מולו ביום השואה, ראיינו אנשים ששרדו אחרי שהיו בזונדרקומנדו (אלה שטיפלו במי שהגיע למשרפות). רגע שתפס אותי בתוך האימה: המראיינת שואלת אם הוא פגש מישהו שהוא מכיר תוך כדי התפקיד. הוא מספר שראה פעם את המעיל של דודה שלו. היא מנסה להוציא ממנו משהו, בהנחה שמישהו שאתה מכיר זה עוד יותר כואב מהשאר. והוא עונה לה: ״הם כולם אחים שלי״.

״הם כולם אחים שלי״

מול שאולי שאומר 

״אין מה לעשות, העם הזה לא נדבק, כלום אין לעם הזה במשותף, חוץ מזה שכולם ניסו לרצוח אותנו בכל העולם אז כולם ברחו לפה. חוץ מזה – כלום״.

איפה אנחנו היום?

4. אינדיבידואל / עם / קולקטיב

עם זה לא מגניב. עם זה עולם ישן כזה. אני אעשה את שלי, אתה את שלך, כל עוד לא נפריע אחד לשני הכל בסדר. אל תכפה עלי אני לא אכפה עליך. כל אחד יעשה את ההכי טוב שלו, יממש את היכולות שלו, ואיכשהו זה יסתדר. אל תגידו לי מה לחשוב ומתי, אל תהנדסו לי את התודעה.

אבל גם – אי אפשר לבד. ההישגים הגדולים של האנושות הושגו ביחד. כוחות שמתחברים. שלם גדול מסך חלקיו. מערכים שלמים של שיתוף פעולה, תמיכה הדדית, קהילתיות. כדי לגדל ילד צריך כפר שלם. 

אני למען עצמי ושלי, או שגם המעגלים הנוספים מתחברים לזהות שלי.

איפה אנחנו היום?

5. אובדן

ה6 מיליון האלה, זה לא משהו שאפשר לתפוס אותו. הזוועות תופסות אותך בבטן ברמה האישית, אתה רואה את עצמך, משפחתך, ככה. לא רואה 6 מיליון, איך אפשר לראות 6 מיליון.

לפני השואה היו 16 ומשהו מיליון יהודים בעולם, היום יש 15 ומשהו מיליון. כלומר המספרים עוד לא הדביקו את מה שהיה. אולי זה קצת מסביר 6 מיליון.

יאיר אגמון כתב על האובדן התרבותי שאין לדעת אפילו מה היה יכול להיוולד ממנו. העגנונים, היאנוש קורצ׳אקים, הבשביס זינגרים, האיינשטיינים הפוטנציאליים שנשרפו. 

6. שורשים, שייכות

קנינו לפני חודש כרטיסים לקבלת שבת בבית אביחי. כבר שכחנו מזה בכלל, והגענו בריצה בלחץ של יום שישי, לאמור – לא סגורים על עצמנו בכלל מה אמור לקרות פה ולמה באנו.

שולחן עגול, שי צברי, רונה קינן, אנסמבל יגל הרוש, עומר בן רובי ולבנת בן חמו. ומסביב הקהל. מוזיקה חיה לקבלת שבת. 

עומר בן רובי מספר על בית מעורבב: סבא שהגיע לאושוויץ מסלובקיה בן 14 עם פאות ויצא בן 18 בלי משפחה ובלי פאות ובלי המשך למסורת החסידית שגדל בה. סבא שני שהגיע מסלוניקי, כשלפני השואה היו 400 בן-רובי, ואחרי כבר לא. הולכים לבית הכנסת בחגים כדי שהילדים יכירו קצת. וההיתפסות שלו על הפיוטים והמנגינות שהובילה למחקר וחיפוש.

לבנת בן חמו מספרת על בית מרוקאי על מלא מכל הכיוונים. כן על תחושת התנשאות והדרה של ההגמוניה התרבותית בארץ כלפיהם, אבל לגדול על מסורת. יש סבא. יש סבתא. יש מנהגים.

אנקדוטה מראיון עם ברי סחרוף, מה גרם לו לחקור את אבן גבירול והפיוטים: חשבנו שאנחנו אמריקה, אירופה, ורצנו והתקדמנו. אבל כמו בסרטים המצויירים שאתה רץ על הצוק מביט כלפי מטה, הרגליים ממשיכות לרוץ אבל אין שם כלום מתחת. 

שאלה לערן צור, למה אצל האמנים האשכנזים יש פחות את החיפוש הזה של המקורות – תשובה: לימדו אותנו להגיד לא למסורת, הם רצו שאנחנו נהיה אחרי זה, שנתחיל משהו חדש.

(כוכבית: ממש לא ציטוטים מדוייקים, מה שנשאר איתי)

7. החיפוש אחרי החיבור

אני פוגשת את דודה שלי כמה פעמים בשנה, ותמיד יש לנו איזה ניצוץ של תעופה הדדית. בפעם האחרונה יצא שדיברנו על זה שאיכשהו בכל הדברים שאני לומדת ונחשפת אליהם, כל פעם שיש איזה חוכמה שמדברת אלי, שהיא גם ממקור יהודי, אז מעבר להנאה מהתובנה עצמה, אני מרגישה איזה אקסטרה תחושה של בית. היא אמרה: שייכות. ואני לא הייתי סגורה על זה. כי דווקא הטקסט הפנימי שלי ממש לא יושב שם טוב, ההיפך, אם כבר, אני יושבת חזק בתוך חוסר שייכות ברוב המרחבים שאני נמצאת בהם. כאילו זה יותר חיפוש של משמעות, של חיבור, של משהו מהותי בתוך הבלה בלה בלה האינסופי.

ואז שי צברי ויגל הרוש שרים ״המלך תביאני חדריך״, ואני מוחאת כפיים ומתאמנת על המילים, רוצה גם.
ואז רונה קינן שרה ״צמאה לך נפשי, כמה לך לבבי״, ואני בוכה.

שייכות?

8. קו שנקטע, הליכה במעגלים

אז 6 מיליון יהודים, שהחזיקו תרבות ועשיה ושפה וכוחות. נקטעו.

ויוצאי אירופה שבנו את הארץ, רצו את החדש, לא את העבר.
ועדות המזרח שכן הביאו איתם את המסורת והמשקל של שורש והמשכיות כבסיס להתחיל ממנו, הגיעו לאוירה שזלזלה במתנה הזאת.

ובמהלך של העם, בקו שהמשיך עם עומק ומשקל ומסורת מאות שנים ויותר, נהיה איזה קיטוע דווקא פה ברגע של החזרה והקמה של המדינה.

ונהיה ואקום. וואקום לא נשאר ריק. הוא מתמלא. באמריקה, בכסף למען כסף, בריאליטי, פרסום, צרכנות, במה שתרצו.

ואז מה המשמעות של מה שעשינו פה, לא תמיד כל כך ברור לנו, ולאן אנחנו הולכים, גם לא כל כך ברור לנו. ואני מרגישה שאולי חסר לנו השוונג של הקו. שאנחנו מתרוצצים במעגלים ולא מתקדמים אל הצעד הבא. 

9. הצעד הבא

אני לא יודעת מה הוא. הוא קשור אבל, נדמה לי, בלראות את הקיטוע הזה על עצמי ממש, על המשפחה שלי.
בלנסות להכיר את השורש ולעשות איתו איזה עבודה. לא בהכרח לקחת 1:1, אבל כן לחפש מה שם רלוונטי לי.
בלשאול את עצמי לגבי האחווה.
בלהסתכל של העושר של הפסיפס (שאולי: “אם את כל כך אוהבת פסיפס, למה לא שמת לנו בבית פסיפס?“).
אולי בלהסתכל גם על יהודי התפוצות כמשהו שרלוונטי גם לנו (אחווה, כן?), ולראות מה אפשר ללמוד משם, כי שם יש יותר בחירה ביהדות (בלי הפוליטיזציה שלה שאנחנו אוכלים פה בארץ ומייצרת המון התנגדות).
בלהבין שהסיפור הזה גם שלי, ויש לי מה לחפש איך זה קשור אלי, בלקחת אחריות על משמעות של בחירות אישיות שלי על התרבות שאני בתוכה.

יש איזה תהליך שאנחנו צריכים לעבור, ועוברים, הלוואי שנבשיל לטוב, הלוואי שנגדל ונייצר עולם מופלא. חיי זוהר, חיי דרור.