שברי מחשבות בימים לא תקינים

מה יש בכלל להגיד? הכל מזעזע ומערער ושובר לב ומדאיג ויהיה ככה לתקופה לא ידועה. 

מה יש להוסיף בתוך מיקס של הלם וצער, במציאות שהתרסקה לא רק בזמן עבר אלא בהווה מתמשך?

איפה אני בתוך כל זה?

מנסה לתת מקום לאבל ולרגשות הקשים, אבל גם לשים לב ולחפש כוח והשראה, שתחזיק את הכוחות למרתון הזה, שתיתן ׳למה׳ מספיק חזק.
זאת המציאות כרגע, על החצי הריק והמלא שבה. וכל המערכת שלי מנסה לאיטה לעכל מה זה הדבר הזה. (עוד בקושי הבנתי שזה קורה. כל בוקר מחדש, מתעוררת, נזכרת – בום).

המיינד רץ, רוצה כבר לדעת את סוף הסיפור, להבין: אז מה צריך לעשות??? ולקח לי יותר מחודש בכלל לנסח איזה שבר של מחשבה. 

סורי, מיינד חמוד, אתה כנראה תצטרך לחכות כמו כולנו כדי להבין לאן זה הולך.

ובכל זאת שברי מחשבות, ומקווה שהן יהיו על הצד של ההשראה והחיזוק.

אחווה

הדבר הראשון והחזק שהיה לי ברור, ממש פיזית – זאת האחווה. אני לא מהעוטף, ומכירה ממש מעט אנשים שם. שני הבנים שלי משרתים כרגע במקומות שהם לא שיא האקשן טפו טפו. אבל הרגשתי ואני מרגישה בעוצמה: אלה האנשים שלי! כאבם כאבי, אבלם אבלי, דאגתם אוכלת את נשמתי. 

אני כבר שנים בשאלות של זהות, מה זה בשבילי להיות יהודיה. והתשובות היו לי עמומות ולא מנוסחות. חלק מזה מתבהר לי עכשיו בעוצמה: these are my people. מהקישקעס, לא מהראש.

מעניין, אגב, כמה רגשות סותרים אני יכולה להרגיש כלפי האנשים שלי, כמעט בו זמנית.

אני דומעת מהעוצמות, מההתנדבות והעשיה, האכפתיות, ההתגברות, הגיוס והגבורה שלא תיאמן, מתעצבנת מהתלהמות ופייק וקונספירציות וניצול ציני והגזמות, זעה באי נוחות פה, מתייסרת שם, מתחברת לזה, מודאגת מההוא. זאת לא אהבה פשוטה האהבה הזאת.

יהודיות ישראלית

עוד דבר שנצנץ בבירור פתאום על שאלת הזהות זה שבאופן מובהק יהודיות מקדשת חיים. תומכת חיים. סוערת סביב החיים. ממציאה חיים וצמיחה ומחפשת את הטוב. אפשר לראות את הרוח הזאת בכל ציבור אצלנו. התשובות משתנות, הכיוונים משתנים, אבל המגמה זהה. אנשים של חיים. זה כאילו מכנה משותף קצת בסיסי, אבל מסתבר שיש בו הרבה עוצמה ואור.

עמיות

אף פעם לא היה לי מי יודע מה חיבור ליהדות העולם. כאילו, יש קרובים פה ושם, רפרנסים בסרטים וסדרות עם דברים שנראים דומים ושונים, אבל לא תחושה עמוקה של חיבור. כשאיילה היתה בשנת מצווה היינו במוזיאון אנו, ופתאום בלטו לי שם המספרים – כמות היהודים בארהב ובארץ פחות או יותר זהה, גם צפיתי בסדרה של גורי אלפי על יהודי ארה״ב, וזה הפיל לי איזה התחלה של אסימון בזמנו, שיש פה איזה קשר שאנחנו מפספסים בהיותנו מרכז העולם של עצמנו.. 

ועכשיו, הם איתי, באותה פיזיות לא מוסברת של תחושת הבטן. אלה האנשים שלי.
ביום השלושים עשו בכפר עצרת ציון (מדוייקת מאין כמותה), וסיימו אותה עם סרטון של שירת התקווה בקהילות מרחבי העולם. שרה ובוכה, בוכה ושרה. אלה האנשים שלי. וביום שאחרי, צריך לראות איך גם הם משתלבים בסיפור שלי.

עוז

בסופו של יום אחד, מרוחה על הספה. ואז יונתן: ״שומעת, חשבתי על זה, ובמקרה שיבואו מחבלים והממ״ד לא רלוונטי, את לוקחת את האקדח ועולה עם איילה לגג. ככה את במקום אסטרטגי, וכל מי שעולה את יכולה להוריד.״
אני:
יונתן: אה, זה מלחיץ אותך?
אני:

וחשבתי על זה אחר כך. שיש לי משהו מאוד גלותי באופי. התנועה הפנימית שלי היא בין חלקים מבועתים וקפואים, ובין חלקים שמצליחים קצת למצוא שקט, נשימה בתוך כל זה. ושהייתי רוצה לגדל עוד חלק (וכמה אני אסירת תודה על זה שיש בינינו אנשים שיש להם את החלק הזה טבעי!!) – עוז. לא על חשבון חלקים אחרים בתוכי, אבל כן לפתח ולגדל גם אותו. את העוז היציב, שיכול לעמוד זקוף ולהגיד: לא. ויודע להרים אקדח ולהגן על שלו ולא לרעוד מתחת לשולחן.

חושך לאור

אני חושבת על החטופים וכולי אימה. אני חושבת על מי שעבר את זה וכולי כאב. אני חושבת על החיילים וכולי דאגה. אני חושבת על נשמות שנלקחו והחוויה האחרונה שלהם היא אימה וכאב, וכולי זוועה. אני חושבת על המשפחות של כל כך הרבה אנשים שנלקחו באכזריות, וכולי אבל. אני חושבת על מלחמה שלא ברור מה גודלה ולאן הולכת, וכולי חוסר וודאות וחוסר אונים. אני חושבת על משפחות שיצאו מהבית ולא ברור אם ומתי יחזרו, וכולי מצוקה. הרגשות כל כך חזקים, אין מקום להכיל. 

אז אני עושה הארקה של העוצמה הזאת לאדמה ומשקיטה קצת. ואז אני אוספת את כל הרגש הזה, כל האנרגיה הזאת, הופכת אותה לאור ושולחת אותה אליהם: אל החטופים, אל החיילים, אל המפונים, אל האבלים, אל המתים, אל מקבלי ההחלטות, מידי פעם אפילו אל האויבים. שהאור יכניס את מה שהם צריכים: הגנה, כוח, נחמה, חוכמה והחלטה נכונה, אנושיות. וככל שהכאב יותר גדול, כך האנרגיה של האור שאני שולחת יותר גדולה. תפילה בלי מילים, עם הרבה כוונה ודמעות.

אשמה והאשמה

כשמוצאים כתובת מי אשם יש תחושת שליטה – אם רק היה ככה וככה, אז הדברים היו אחרת, זאת אשמתו/ם! – זה מאפשר לכוון את כל האימה והזעם ואי הוודאות לכיוון מסויים, ונותן איזה יציבות בתוך הכאוס. 

אני לא יודעת מספיק, אבל נראה לי שהכשל היה ועודנו של כולנו. משהו מהותי שאנחנו לא רואים. מורכבות ששותפה אליה חברה שלמה, כל צד ותרומתו. 

הלוואי שזה היה נגמר באדם אחד או קבוצה שאשמים, יסתלקו והכל יהיה שושנים. הלוואי. כמה קל היה. אבל אני חושבת שזו לא האמת, ושצורת ההתמודדות הזאת, גם אם מייצרת תחושה נכונה וטובה, בסופו של דבר שגויה ועוצרת אותנו מלהסיק מסקנות עומק. לא בטוחה שיש מה לעשות לגבי זה. אנשים צריכים לעבור את התהליכים שלהם ואי אפשר להאיץ. 

אחדות

ביחד ננצח. עכשיו לא למתוח ביקורת. עכשיו אחדות. הנה כולם מתפכחים, אוי שיט, הם מתפכחים בכל מיני כיוונים. שששש. אחדות.

אני מאוד מאמינה באחדות. אבל מרגישה שצריכה להסביר קצת מה זאת האחדות הזאת שאני מאמינה בה, כי You Keep Using That Word, I Do Not Think It Means What You Think It Means.

לפני שבתותיים שמעתי פרשנות על אברהם אבינו, בתקציר זה משהו כזה: מה עובר על אברהם כשאלוהים, שהבטיח לו שיצחק הוא ההמשך שלו וימלא את הארץ וכו׳, מבקש ממנו להקריב את אותו יצחק עצמו?

אמונית, אברהם מתבקש לעשות פה פליק פלאק בלתי אפשרי: להאמין בדבר והיפוכו בו זמנית.

הפרשנות המשיכה לזה שזו היכולת המפליאה של אברהם – להיות גם וגם, גם כשדברים נראים שלא יכולים להסתדר ביחד בשום היגיון.

הדובר המשיך לאקטואליה עם המכתב של תושבי ניר עוז לאלוף הפיקוד, טקסט שמנכיח חוסר אמון ותחושת הפקרה נוראה שחוו מולו, לצד אמון ושליחות וברכת הצלחה משותפת ביציאה לקרב. איך זה יכול לעבוד ביחד? זה לא יכול לעבוד. וזה עובד. עולם מטורף.

האחדות שלי לא רוצה שכולם יהיו אותו דבר, ממש לא. האחדות שלי היא קבוצת אנשים שונים מאוד, דעתנים ומלאי אכפתיות שמאוחדים קודם כל בתחושות האחווה הקדמוניות האלה, הלא מוסברות. הם מוכנים לוותר על האשמה ואגו לטובת בירור אמיתי ומלא כנות. הם שיחררו את העולם הישן עם משחק הורדת הידיים האינסופי של האו-או, ומוכנים לעולם החדש של הגם וגם. הם לא מנסים לשכנע ולתת טיעונים, אלא שואלים שאלות ומנסים להבין. אחד את השני. אחד את עצמו. לחקור ביחד איך הדבר וההיפוכו שהוא אנחנו מכל כך הרבה בחינות, יכול לעבוד. וזה יכול לעבוד. כי העולם מטורף.

וכי אנחנו המגן בטיחות אחד של השני, צריכים אחד את השני כדי לשמור על עצמנו.

השוני בינינו הוא לא מכשול, אלא ההצלה שלנו. להחזיק גישות סותרות ולאתגר אחד את השני זה מיגון הדדי מלהסחף כל כך עם אידיאולוגיה עד שעושים כבר ההיפך ממה שהתכוונו בהתחלה. זה גם וגם, גם וגם. האו-או לא מספיק חזק ולא בר קיימא. 

זה לא או דמוקרטית או יהודית. זה לבנות ביחד גם דמוקרטית וגם יהודית. איך? זאת בדיוק המשימה. שכל אחד נותו את שלו מתוך שותפות עמוקה, מתוך כבוד הדדי, מתוך הגדרת גבולות גזרה, מתוך הבנת עומק ורצון משותף. זה לא יכול לעבוד. וזה יעבוד. כי הכל מטורף, ואנחנו יותר מכולם.

תאוריה להמחשה: שמעתי פעם שהרבה מהנוער בסיכון שמסתובב בירושלים נושר מחברות דתיות הומוגניות. ביישוב/שכונה דתית, אם נער טיפה זולג הצידה, נניח ראו אותו מעשן בשבת, אז הוא מוציא את עצמו מחוץ לגדר, ובסיכון לעוף מהחברה לגמרי. אותו נער ביישוב מעורב, אמנם זלג מהנורמות של הקהילה הדתית, אבל עדיין בתוך תחומי הסובלנות שיש לדתי שחי עם שכנים חילונים, ויודע שהם אחלה אנשים גם כשהם חיים אחרת. 

זה כאילו דוגמא ספציפית, אבל זה לא, כי זה ככה בכל חברה הומוגנית, ויעידו כל המתפכחים מהחודש האחרון, לא משנה מאיזה כיוון, על סבוטאז׳ הדחיה מחברת המקור שלהם ברגע שהם מעיזים לשנות כיוון. מחנאות הומוגנית לא יכולה לסבול סטיה מהנורמה שהיא הגדירה, נתקעת עם אידיאולוגיה קשיחה שלא בהכרח מותאמת למציאות, ויכולה להיות פשוט אכזרית. לא חושבת שזה מרוע, אלא כי יותר קל להגיד ׳הוא אידיוט׳ מאשר לשאול שאלות חדשות, לצאת מהפוזיציה, להיות בכנות רדיקלית ולהסכים להקשיב בלי תנאים מקדימים למציאות.

אז אחדות – לא של השתקה או של צד שהוכיח את טענתו וכל השאר אויבים. (האויב האמיתי הנכיח את עצמו בצורה מאוד ברורה.)

אחדות – של משפחתיות, שמתווכחת ונמצאת במחלוקת אבל מתוך אחווה. ולכן מוותרת לגמרי על הטחות מרות, לעג, זלזול ובוז, ומחפשת לקדם, לבנות ולהצמיח. ביחד.

וונאבי 

אני אלופת הוונאבי. מאז ומעולם המבט שלי הופנה החוצה, ובדק בזהירות רבה מה הכי מגניב, ואיך אני יכולה להשתלב בזה. למשל – כילדה הייתי שומעת רשת ג׳, אבל מתישהו החיישנים שלי קלטו את החבר׳ה המגניבים בגלי צהל, ושוש עטרי הומרה במיכל ניב, ומצעד הפזמונים בדיוויד בואי. 

לא הכל כזה קופי פייסט, אני לא עד כדי כך מביכה, אבל כן, צורת הלמידה שלי היא קודם כל חקר החוצה, ואז ליקוט מתוך זה. יש לדרייב הזה גם יתרונות, הוא תמיד רץ קדימה ומחפש, והראש הפתוח הזה בסוף עושה שילובים שאולי חלקם מקוריים ומעניינים. רק צריך לדאוג שלא ייסחף וישמור על קשר עם עצמו.

מה שאני באה להגיד זה שאני מזהה את הוונאבי הזה בכל מיני מקומות בתרבות שלנו. יש לו מקום בעיני, והוא חקרני וחדשני ותוסס. אבל יש לו גם חסרונות. 

אחד מהחסרונות הוא ששמים הרבה יותר מידי משקל על איך דברים נתפסים מבחוץ, מאשר על מה נובע מתוכנו פנימה. 
חיסרון נוסף הוא שמרוב מבט החוצה ורחוק אפשר לפספס ולזלזל במה שפה וקרוב.
וחיסרון שלישי הוא שאפשר כל כך בקלות ללכת לאיבוד ולהיסחף למקומות שנראים נוצצים ונכונים ובעצם אין בהם כלום.

לא אביא דוגמאות ספציפיות, אבל סתם תחשבו על מה עבר על הטלויזיה שלנו ב-30 השנים האחרונות. מה עבר על הפוליטיקה שלנו, תעמולת בחירות לפני ואחרי כל היועצים והקמפיינרים עם מקצוענות מיובאת. בכמה מהמגמות יש אמת ואותנטיות, ובכמה יש העתקה של שיטות, ייעוץ, שיווק, מסחריות שלא ברור לטובת מי היו. (ברור מאוד אבל לא נכנס לזה).

קיצר.

חושבת שחלק מהתיקון של היום שאחרי, הוא להכיר בחסרונות של הוונאבי התרבותי שלנו, ולשנות כיוון למקומות יותר אותנטיים. לא לזלזל במה שכן יש לנו פה, לקחת עליו בעלות וליצור מתוכו דברים חדשים.

שיפוט

וונאבי + תרבות רשתות חברתיות + שנים של תרבות טוק שואו, הדחות ריאליטי, טלנובלות וחדשות מבוססות רייטינג + מגמות פוליטיזציה, מחנאות, ביטוי לא פרופורציונלי של הקיצוניות כי זה מה שמייצר דרמה, פאנלים של צעקות בטלויזיה = מייצרים בעיני סביבה רעילה.

יש אנשים שחיים עם הקצב הזה בקלות, מבטאים את הדעות שלהם בקלות, מתווכחים בחדווה, מייצרים בדיחות אחד על חשבון השני (כל תכניות הסאטירה). מתמסרים לספורט הזה, עם המון רגש בפנים (בעיקר נגד הקבוצה היריבה), וחיים את החבטות ההדדיות כסוג של ״ככה זה״, משחק שצריך לנצח בו.

אני אדם שלא מרגיש בנוח בצפיה בתחרות איגרוף, ובוודאי שאין לי שום חוסן להתאגרף בעצמי. אני מרגישה שהמרחב הציבורי שלנו הוא בית משפט מהיר וחותך, נחרץ וחסר סבלנות, מתייג בסטיגמות מהירות: אתה איתי או נגדי, פאשיסט או בוגד, אח או אויב.

יש לי חברים מכל מיני דעות, ואני מסתכלת בהם בעניין. אבל חושבת לא פעם אחת, לא שתיים ולא שלוש, אם להגיב, כשלרוב הבחירה שלי היא לא להכנס לדיון, כי החברות חשובה לי, ואני רואה את התרבות סביבי ויודעת שאיך שהשיח שלנו בנוי עכשיו – דעות מפרידות בין אנשים.

אני מנחשת שאני לא היחידה. אני מנחשת שיש קולות שפשוט לא שומעים בתוך מקהלות ה״אהההה, איפה היית כש״, ״אההה, אבל כשזה וזה קרה אז לא שמענו אותך״, ״אהה, אז למה אתה לא מגנה״. כי הם מתנהלים בקצב אחר, כי הדעות שלהם אולי יותר מהורהרות, כי הם לא בנויים לתחרות איגרוף אלא לשיחה ומחשבה.

מישהו כתב (ואלפי סליחות על זה שאני לא זוכרת מי זה, כי זה גאוני בעיני): כן, יש לי דעות, אבל גם יש לי מרפק, ואני לא דוחף אותו לכולם לפרצוף כל הזמן.

מתחת לדעות, יש בנו כל כך הרבה. כל כך הרבה אנושיות, ואחווה, ואכפתיות, ומחשבה, ותרומה, והמקום שבאנו ממנו, ומה חשוב לנו, והחלומות שלנו. אני לא מוכנה להפסיד את זה בגלל דעות. אני מתעקשת על עין טובה שמחפשת את הטוב והמשותף.

אני לא דובון אכפת לי שמסתובב בעולם. גם אני מרגישה יותר בית במקומות שמהדהדים את תפיסת העולם שלי, גם אני מרגישה זרות וייאוש מול מי שרואה דברים הפוך ממני. אבל אללה יסתור אם כולם היו כמוני, באמת. צריך את האיכויות של כולם. וצריך להוריד את חומת השיפוט והרעילות, כדי שיהיה אפשר לעבוד ביחד.

שיח

העולם הישן עוד כאן (האשמה, או-או, אני צודק אתה אידיוט, כל אולפני החדשות, הפוליטיקה וכן הלאה). אבל יש גם ניצנים של עולם חדש.

קצת כמו שפעם היה מובן מאליו שאפשר לצבוט לאישה בישבן במסגרת העבודה, והיום זה לא רלוונטי – אני מתפללת ליום שהשיח הישן ייעלם ויהפוך להיות לא רלוונטי.

אחת ההתפכחויות הכי חשובות בעיני היא ההתפכחות לגבי השיח בינינו. 

לא אכנס שוב לכמה אנחנו מושפעים מהמהפיכה הדיגיטלית, הפוליטיזציה, המחנאות, וכו׳ וכו׳. לא אכנס לכמה עלבון וריחוק צברנו. כמה פגענו אחד בשני, וסוג של החפצנו, כי הסתפקנו בסטיגמה או סיכום שנתנו לנו פוליטיקאים, פרשנים או תוכניות סאטירה, ולא דיברנו אדם לאדם.

רק אחכה ואייחל לשיח שהוא פשוט שיח בין עמדות. ואין אדם מוקצה מכדי שיחה. ושאלות מחליפות טיעונים. והקשבה מחליפה צעקות. ושחרור מוחלט של הטינה והשנאה, הצדק המוחלט וכיפוף הידיים. 

הנה המציאות. הנה איך אני מפרש אותה.

 הממ מעניין. אני רואה את זה אחרת לגמרי. וואלה? תסביר. אוקי, אני עדיין לא מסכים עם הטיעון הזה, ואסביר לך מאיפה אני בא – אלה האקסיומות שלי, זה הניסיון שלי, זה הבית שבאתי ממנו, אלה האמונות שלי, הנה מה שהכי מפחיד אותי, הנה מה שנדמה לי שאני שומע שאתה אומר. זה באמת מה שאתה אומר? תסביר לי יותר טוב. מה, כנראה לא הסברתי את עצמי טוב, אנסה לדייק. 

לגופו של עניין. בענווה. בסקרנות. בהסכמה להישאר קצת יותר עם הדברים ולתת לדברים להיטמע. ולחזור מחר עם שאלות המשך. בחיפוש המשותף כדי לייצר גבולות גזרה שירגישו לכולם בטוח ובתוכם להתווכח, ואז לבנות.

יש כל כך הרבה מה לתקן כאן. אנחנו מבזבזים גז בניוטרל כל רגע שממשיכים בשיח הישן. 

זה הזמן לחלום קדימה, חלום חדש, שמנסה להתמודד עם המורכבויות המטורפות שיש לנו פה. חלום שמרחיב זהות. חלום שניזון מהתרומה של כל הקולות שיש במרחב. 

אבל יש ניצנים (הרבעון הרביעי, יוזמת המאה, מכירים עוד? תגידו ואוסיף), ואפשר לחזק את הדיון הזה כדי להרים פה ביום שאחרי מקום חדש וחכם ויפה שיאפשר את המיטב שלנו.

אמן.