3 דברים מעורבבים קצת בין האישי לחברתי:
1. אני עצובה
כמה אנשים הלכו כמה. ואבא, אבא. אוףףף. בשנה הבאה אני בגיל שלו כשהוא מת. איך זה יכול להיות? הוא היה *אבא*. היה עמוד שדרה. השאיר מגע של עוצמה בכל אדם ודבר שנגע בו. איפה אני ואיפה הוא. השכולים מספרים זיכרונות, ואני מרגישה שאני לא שם. זוכרת מעט מאוד (סמדר אחראית על הזכרונות במשפחה). אצלי הכאב מעורפל. זה אנרגיה, חיבור שחסרים. דם מדמי. איבר חסר. וכל האפשרויות החסרות. של מה שהיה יכול להיות בשלבים הבאים של החיים, ולא יהיה. לא לאמא, לא לנו הילדים, לא לנכדים, ולא לו שכבר לא איתנו 24 שנים. איך מתאבלים באופן מעורפל? לא יודעת.
2. אני כועסת
הכאב הזה של השכול נוכח פה מאוד, הוא חלק מההוויה שלנו, כולם ננגעו בזה בצורה כזאת או אחרת. אבל בעיני הכאב הוא פחות הסיפור. כל יתום כואב, לא משנה מה הנסיבות. אישית אפילו מביך אותי קצת המוות הסלבריטאי הזה וכפל האזכרות שאנחנו חוטפים כל שנה.
מה כן הסיפור בעיני? הסיפור הוא המחיר של המקום הזה שאנחנו חיים בו, ומה אנחנו עושים בקשר לזה.
אני רואה את הפער בין העדינות והרגישות שיוצאת מאיתנו ביום הזיכרון ובין היומיום הקשה שלנו, ואני כועסת: איך אנחנו מעזים?? כל רגע שלנו פה נקנה בדם של מישהו. בחיים של מישהו. בדבר הכי יקר שיכול להיות.
מדמיינת את אלה שחייהם נלקחו כדי שתהיה פה מדינה, ונחרדת מבושה מהמחשבה שהם מסתכלים עלינו מתווכחים בפייסבוק, שונאים את מי שחושב אחרת מאיתנו, מנצלים הזדמנויות לתועלת עצמית גם על חשבון אחרים, לא אדיבים, לא סבלנים, כבר אין מוסרי יש רק חוקי או לא חוקי, נו, כל היומיום הישראלי הקשוח שאנחנו מכירים. מסתכלים עלינו ושואלים את עצמם: בשביל זה מתתי?? בשביל זה?
מי אנחנו שאנחנו מרשים לעצמנו לא להתאמץ להיות הכי טובים שאנחנו יכולים כל יום?
זה כמו שתקבל בירושה רכב של מיליון דולר, ותשתמש בו לפינוי אשפה.
המתים, הפצועים, ההלומים, החלוצים, הילדים שמתו ממלריה. המשפחות שחיות בהתמודדות. המשפחות שחיות באובדן. מחיר עצום. בשביל זה?
בעיני זאת אחריות אישית, לקבל על עצמינו להיות שווים את זה. זה הכי פרקטי שיש.
היום בוכים. ושאר הימים צריך לזכור את הבכי הזה, ולעבוד בלהיות שווים את זה.
3. אני מקווה
השערוריה של חוסר התמיכה של המערכת בפצועים ובהלומים, מזעזעת בקטע טוב. זה דברים שלא היו מדוברים, יהירות ואטימות בלתי נתפסת של המערכת. הגל הציבורי שיש עכשיו יעשה שינוי. אמן.
