אוף, הבת שלי אמרה, מתי מתחיל הזה של הדגלים? (היא לומדת בירושלים וצריכה לתכנן איך חוזרת הביתה עם כל ההפרעות). אתמול עשו להם סיור מבית הספר על פארק המסילה, ודיברו קצת על השכונות בדרך. נשמע מקסים לגמרי, איך היה? נה, היא אומרת, כל רגע עצרו ובלבלו את השכל. אבל מה סיפרו? לא יודעת, לא עניין אותי. אז מתי מתחיל הזה של הדגלים? מה יש להם? למה חוסמים חצי עיר?
הממ.. ובכן.
יום ירושלים
לפעמים זה נראה שאנחנו חיים בכמה יקומים במקביל. יקום אחד של החיים עצמם – סידורים, עבודה, לימודים, עניינים, ויקום שני של רעיונות, חיבור לעונה, לזמן, לסיפור על זמני.
לי אישית לא פשוט לנוע בין היקומים האלה, עד שאני נכנסת לשוונג בעולם הרגיל, פתאום באות לי העצירות האלה של החגים, ושמות לי מין ברקס כזה, מבקשות ממני להסתכל אחרת על הדברים, למצוא בהם משמעות מתוך חיבור לרעיונות.
אז ממש הבנתי את הבת שלי, מה אתם מפריעים פה פתאום עם היום ירושלים הזה, ומה בעצם אתם רוצים?
אומרים שהדור הראשון חלוץ, השני נלחם, השלישי מבסס, והרביעי נולד למצב קיים וכבר לא סגור על מה כל הסיפור ולמה.
בתור דור שלישי שמגדל את הדור הרביעי במדינה, אני מרגישה את זה בעצמי. בטח ובטח כשאנחנו בתקופה של פילוג והקצנה ושאלות של זהות עפות מכל עבר. ברגעים כאלה אני מוצאת שכדי לחוות את הסיפור נקי, עושה לי טוב להתחבר לנקודת מבט של מי שכרגע חי פה כדור ראשון – להתרגשות הראשונית של עולים חדשים שעשו בחירה לבוא לכאן.
ובמקרה של ירושלים, אני מתחברת לסיפורים של עולי אתיופיה, על המסע הבלתי נתפס שעשו כדי להגיע לירושלים הנכספת, על דמעות אבל ושבר כשגילו שבית המקדש נחרב, כאילו זה היה אתמול.
כשאני מתחברת למבט שלהם, אני מתחברת לאו דווקא לירושלים היומיומית, המבולגנת, שסוחבת עליה משקל של אוכלוסיות ומשמעויות וסכסוכים. אלא לכמיהה לירושלים פלאית, סמל למשהו שיכול להיות, לתקווה, לשלום, לחיבור, לשקט, לקדושה במובן הכי פנימי ומרומם שלה. ירושלים כתפילה לטוב שיכול להיות, עם כל המורכבות, עם כל המשקלים. לזה אני יכולה להתחבר.
לעשות זום אאוט – המלצות
העניין הוא שאנחנו מצטרפים באמצע. נולדנו בזמן מסויים, ומה שקורה סביבנו הוא תולדה של מה שקרה לפני כן. אז התייחסויות נקודתיות למצב, לא מצליחות לתת מענה.
צריך לעשות זום אאוט כדי להבין באמת איפה אנחנו עכשיו.
בתיכון הקשבתי בשיעורי היסטוריה, תנ״ך ואזרחות, ברמה של להוציא בגרות. לא זוכרת חיבור משמעותי, למרות שכן קלטתי שלמורים כל זה נורא חשוב.
אולי לא התחברתי לאיך שהסיפור סופר – מתוך הנחה שהחיבור אמור להיות לי מובן מאליו, ובלי בירור משמעותי איפה אני בסיפור. אולי הם דווקא כן ממש התאמצו להסביר, אבל אני לא הייתי זמינה, והייתי עסוקה בטמטמת נעורים נפוצה. ואולי פשוט יש דברים שלוקח זמן ושנים להעמיק לתוכם, ובכלל להתחיל לשאול שאלות.
אבל עכשיו אני כן מחפשת את החיבור האישי שלי, ויש שני אנשים שאני פשוט עפה על התכנים שלהם. המשותף לשניהם הוא ידע פנומנלי בתחום, סקרנות בלתי נלאית, משחקיות, אהבת אדם, כנות ויכולת לתווך רעיונות, לייצר חיבורים ולפתוח את הראש.
שיעורי תנ״ך ישראלי עם נתנאל אלינסון: שיעור כל יום ראשון (ויש גם הקלטות וחוברות הרחבה). התחלנו את ספר שופטים, וזה מרתק. בחיים לא למדתי ככה תנ״ך. עם חיבור למקום, מבט רחב, וחיבור ורלוונטיות גם לסיפור שלנו היום. מומלץ בחום רב מאוד.
מפלגת המחשבות – פודקאסט של מיכה גודמן עם אפרת שפירא רוזנברג: מבט על הרעיונות שמאחורי הקלעים של החברה הישראלית. וואו, ושוב פעם וואו. (טוב, אם כבר חיקו את מיכה בטייכר וזרחוביץ, אני מניחה שיש לדבר הזה תפוצה מטורפת כבר, ובכל זאת). זה גם ידע מעמיק וגם גישה סקרנית וחוקרת שלא עסוקה בלקחת אישית את המצב ולתקוף/להתגונן כמו שהפרסיה שלנו עושה רוב הזמן. אם אתם רוצים באמת להבין מה הולך פה, זה המקום.
ענייני השעה הבוערים מטופלים בעונה הנוכחית שמתחילה בפרק 52. ויש עוד שתי עונות קודמות שעושות סדר בסיפורי היסוד שלנו. פשוט נהדר.
המשבר הנוכחי הוא לא על הרפורמה (או 5 דקות לפני כן על כן/לא ביבי), ולכן גם אם צריך לחפש פתרונות, זה יעזור במידה מוגבלת כי מה שיושב ברקע הרבה יותר עמוק: משבר הדור הרביעי שלא סגור למה הוא פה. ואולי אפילו משבר העם היהודי שמאז ימי התנ״ך עוד לא פיצח את החידה איך להיות לאום בארצו.