ועכשיו מה?

לפני חודש סיימתי את העבודה כפרויקטורית של נשים עם עסקים בבנימין. (בתמונה – כל המחברות והסיכומים והמחשבות של 4 שנים שאספתי לאימייל מסכם ארוך, ואחר כך – לפח).
זה לוקח זמן לעזוב תחום. כל החודש האחרון עדיין הראש שלי צד תכנים וחיבורים שקשורים לעסקים והדרכות וכנסים ועניינים, ולאט לאט זה נרגע ואני מגלה שמעבר למחויבות שהיתה לי לתפקיד, לא בטוח שיש לי כזה עניין אישי בתחום עצמו.
כאילו, הגיוני שאחרי התנסות בתחום, הדבר הטבעי יהיה לנצל את הניסיון והלמידה, ולהמשיך עם משהו דומה, למשל להרים את הכפפה שאביטל זרקה לי ולהנחות קבוצות של הקוביה, או להתמקצע בנושא של קהילות וירטואליות. אבל אני ממש לא בטוחה שזה *זה*.

אז מה זה ה*זה* הזה? שאלה טובה…

רשימת מלאי:

* עושה עיצוב גרפי כבר מיליון שנה וחצי, עצמאית מספיק זמן כדי לשכוח מה זה שכירה (הדף חמוטל לורנס עיצוב גרפי לא מי יודע מה מעודכן אבל בכיוון). המחשב/עכבר/מקלדת מרגיש כמו איבר נוסף בגוף, אני אוהבת את המגוון של הפרויקטים ובכלל את זה שזה לא תהליכי אינסופי אלא אין-אאוט, הנטיה שלי זה להיות עניינית ולכן תקתקנית ובלי סיפורי אלף לילה ולילה ואגו ורעש, ולרוב הלקוחות שמגיעים אלי זה מתאים. אני סבבה עם העבודה, אבל בא לי משהו שיתן לי אש
* פעם, כשהיה לי זמן, כלומר לפני שהיה לי עסק, די התמדתי בכתיבה של בלוג בנושאי קיימות (http://kayamut.blogspot.com/). הסתקרנתי, חקרתי, ליקטתי, כתבתי. היה כיף. לא קשור לפרנסה
* לפני 3 שנים המצאתי משחק לפסח (https://www.atptachlo.com/ וגם את פתח לו), בגלל צורך משפחתי אישי, ובשנתיים האחרונות הצעתי אותו למכירה. הבום של ההמצאה היה כיף, השיווק וההתעסקות היו שילוב של למידה/פיצוח/עניין עם דום לב מתמשך ומלחיץ. זה כן יצא גם טיפה פרנסה, או לפחות כיסה את עצמו, אבל זה המון מאמץ על משהו שבסוף הוא קטן, מאוד תחום בזמן, ופוטנציאל הרווח ממנו לא יותר מנחמד כשזה רק מוצר אחד תקופתי כזה.
* התפקיד בבנימין – נשים ועסקים – ליצור משהו חדש ולהיות כל הזמן בלמידה, כשמצד אחד זה נורא כיף לפצח ולעשות את החיבורים הנכונים, ומצד שני מאוד מאמץ להיות רוב הזמן במצב ניחוש ניסוי וטעיה ואין בשום מקום וודאות ושגרה ברורה. המיומנויות שם היו מגוונות: למידה כל הזמן, פייסבוק, קהילה וירטואלית, אירועים, יריד, קבוצות, רשימות ומעקב, יוזמות, והכי – קשר עם האנשים, להבין מה צריך, לחשוב איך אפשר לענות על זה. ועל הדרך שמעתי ולמדתי הרבה על עסקים, שיווק, וכל העולם הזה.
* מה שכנראה הביא לתפקיד בבנימין – ניהול פורום תפוז ז״ל של היישוב. תפקיד שהתחיל בהתנדבות והיה מאוד מעניין להיות גורם מתווך ומנטרל בדיונים שיכלו גם להיות סוערים ולא עניניים. אחכ המשיך בשכר בניהול האתר וקבוצת הפייסבוק של הכפר, אבל הפך עם השנים למשהו יותר טכני עם הרבה פחות מעורבות / יוזמה / עניין.
* למידה עצמאית או במסגרות לא פורמליות בנושאים של מודעות עצמית, הורות, זוגיות, גוף וכל החיים האלה, נו. זה לא שום הכשרה פורמלית, אבל נותן שפה והסתכלות אולי קצת אחרת. אני מקבלת פידבק מאנשים שקיבלו ערך משחנ״ש איתי, וזה איכות שיש לי. לא משהו שרושמים ברזומה, אבל זה כן שם ברקע. (אחרי הצבא עשיתי מבחני הכוונה מקצועית כאלה, ושאלו אותי אם חשבתי על פסיכולוגיה, הילדה הנורא מגניבה שהייתי אמרה ״אני שונאת אנשים״ ואפילו לא שקלה את זה.. הממ..)

אז יש לי יופי של שאלת מחקר לעבוד איתה.. ויש גם דברים שמפריעים בדרך:
* הישרדות. פרנסה. מחשבה קטנה ומקטינה שדואגת ודואגת. לא בדיוק חומר גלם לרוגע וחלומות. כל הפעמים שעשיתי דברים מעניינים היו או כשהייתי רגועה בזירה הזאת, או כשמשום מה שכחתי מזה לרגע, אולי כי הפרויקט הצליח להיות יותר מלהיב ממה שהדאגה ברקע היתה. לא יודעת למה זה עד כדי כך, אבל זה תמיד היה אצלי עד כדי כך, ומאז שאחריות על משפחה אז בכלללללל
* אני לא רגילה לחשוב במונחים של מה אני רוצה. גם נטיה טבעית של פליזרית מלידה, ונוסף על זה עול התפקידים שלקחתי וקיבלתי והפנמתי, וילדים וזוגיות ולתפעל אינסוף כדורים באוויר, איזה עולם כזה של ״צריך״. יש לי הרבה עבודה לייצר קשר עם המקום של הרוצה. עם איזה ״בא לי״. אבל ה״בא לי״ שבא מהמקום הנכון. 
* יש דברים שאני עיוורת כלפיהם ולא יודעת להעריך אותם. אם לי קל ופשוט אז כנראה לכולם, ואין פה שום דבר מיוחד. זה מקום שמשפיע רבות על תימחורים בחוסר שאני נוטה לעשות..
* רוצה לשים לב שהבחירה שלי תהיה ממקום נכון, של חיבור והתאמה. ובלי שיקולים של תדמית, ושימור, וכל מיני כאלה חיצוניים.
* יש שדות אחרים בחיים שלא קשורים לעבודה שדורשים את שלהם, ולפעמים לוקחים יותר אנרגיה, ואז זה לא הזמן לצאת בכוח ליוזמות ועניינים. במצב כזה אפילו מחשבה יכולה להיות מתסכלת, כי הכל לא מצליח ולא רואים אופק ולא ולא. 

איך/מה

הפרויקט של בנימין הגיע אלי באקראי, לא משהו שחיפשתי, ואפילו לא ידעתי שיכול לעניין אותי, וזה היה ממש אחלה.
אז זה קצת גרם לי לחשוב שאולי לא עד כדי כך חשוב לי ה״מה״, התחום של העשיה, אלא יותר מה אני מביאה שם לידי ביטוי. 
אז גם אם אני לא בטוחה *מה* בדיוק אני מחפשת, אני כן יודעת שהיום אני רוצה –
* להיות יותר בקשר עם אנשים, גם מבחינת העשיה, וגם בקטע של לא לשבת ימים שלמים לבד, אלא לחשוב בצוות, עשיה משותפת.
* משמעות. לעשות טוב. קשר לערכים שלי
* למידה, עניין
* להביא לידי ביטוי יותר צדדים ממני
* אם זה ארגון – אז כזה של עולם חדש (עברתי את השלב בחיים שיש לי סבלנות לבירוקרטיות, גישה של עבדות והתקטננות שגורמת לך בסוף או להישחק או לתחמן). 

אני רוצה להיות עם השאלה בפשטות ובלי יומרות ובטח שבלי לחץ. 
הכל בסדר, אני עובדת והכל. 
אבל כן מציירת לעצמי איזה מסלולון כדי שהשאלה כן תיכנס בתוך היומיום:
* לכתוב על מה שמעניין אותי, ואולי לאורך זמן כן יעלה פתאום איזה קו מקשר
* אחת לשבוע לשבת עם מישהו לקפה ולראות עוד נקודות מבט ובכלל, מה יוצא כשזה לא רק אני שמדברת עם עצמי… סטארטאפ, תאמינו לי!

***
אז הנה סידרתי לי קצת את המחשבות, וגם, המגילה הזאת תחסוך כל פעם איזה חצי שעה של שיחת רקע… 
יאללה מי בא לקפה?