לצאת החוצה זה הדבר הנכון. שלא תבינו אותי לא נכון, אני הכי בעניין של להישאר בפנים. רצוי עם ספר. רצוי עם שמיכה. רצוי עם חתול. רצוי עם שלט ונטפליקס. בהחלט. ואינטרנט. ואוכל.
אבל מצטברות אצלי עדויות שלמרות שזה הדיפולט שלי בתשובה לשאלה מה את רוצה, הרבה הפעמים זה לא מספק את המצב שאני רוצה להגיע אליו, אלא אנרגיה מתמרחת, נמוכה ודי עגמומית.
לא יודעת למה זה צרוב אצלי בתור החלום האולטימטיבי.
אולי זה בכלל לא שלי, מי יודע?
אולי זה כמו החלום הישראלי הנפוץ על הלעשות אקזיט ולא לעבוד יותר אף פעם. למרות שאם תסתכלו על מי שהגיע לשלב שהוא לא צריך יותר לעבוד – או שהוא ממש מתבעס על זה או שהוא מחפש לעצמו פרויקט חדש. כך שנראה שהמכונה שלנו מצפה להיות בעשיה, ומשום מה התרגלנו להיות בכיינים בקשר לזה ולייחל לאי עשיה.
אני מניחה שזה קשור לחוסר איזון ולתחושה של הכרח. אם אני עובדת כי אני חייבת והחרב לוחצת לי על הצוואר, אז יש לי שם יותר אנרגיה של ״צריך״, וישר יש לי התנגדות לזה, ואז הכי קל לפנטז על אי עשיה, כשבעצם ההתקוממות היא לא על עצם העשיה, אלא על ההכרח.
חוסר האיזון בין עשיה למנוחה, חוסר האפשרות במציאות המודרנית להקשיב לגוף שלי ולראות מה נכון לו עכשיו ולפי זה לפעול (סליחה שלא העברתי לך את הקבצים הדחופים לדפוס, פשוט אני עכשיו באנרגיה טיפה ירודה ועדיף שאני אנוח יומיים ואז יחזרו לי האנרגיות הגבוהות) גורם לנו לצבור יותר מידי חוויות של לאמץ את עצמנו יותר ממה שנכון לנו, ואז הפנטזיה האולטימטיבית אכן היא לנוחחחחחחח.
זה קשור ולא קשור להעדפה להישאר בפנים. כי הלחץ הזה על הזמן שבו אין לעולם דרישות ממני בהחלט קשור לעומס יתר של עבודה ומשימות. אבל זה יותר מזה. הרי יש אנשים שזמן הפנאי שלהם לא הופך למופת של פאסיביות קטטונית והם מטיילים/רצים/פוגשים אנשים וכל זה.
הנה, אני רק כותבת את זה ועולה בי התנגדות, לא ייאמן!
ובכל זאת, מה נעשה עם העדויות? העדויות שלי על עצמי באנרגיה מאווררת יותר, קלילה, מוקירת תודה, מיתפעלת, זורמת, חיובית – שמתעקשת להופיע דווקא בחוץ?
זה לא פתור לי. אולי זאת נטיה לכבדות, אולי בריחה מלקחת אחריות על החיים ולבחור מה באמת עושה לי טוב. לא יודעת. צריך להתבונן על זה עוד. או אולי מרוב התבוננות כבר הלכתי לאיבוד? כבר לא יודעת לאיזה מהרצונות/צרכים נכון להקשיב… הממ..
אבל כנראה שלצאת החוצה זה הדבר היותר נכון, ותאמינו לי שאני אומרת את זה בצער.
(תמונה: מוצ״ש אחד בסוף שנת 1990 נועה אמרה ״בואי! גלעד והחברים שלו מהצבא יוצאים לעיר, בואי נצא איתם יהיה כיף!״ ואני: ״לא יודעת… יש תצפית בטלויזיה״, נועה התעקשה, אכן יצאנו, לפאב מביך בנחלאות, ושם פגשתי איזה אחד, יוני, חתיך כזה, שמאז הספיק להעביר את הגנים שלו לילדים החתיכים שלנו.)