להיות/לעשות, כאב

1. להיות/לעשות

סיפרתי כבר לאיזה 3 אנשים, אז כנראה זו תובנה שרוצה לצאת לאור..

לפני כחצי שנה היינו בלוויה של אדם בן 97, בזמן ההספדים סיפרו, בין הדברים האישיים, איך בנה, ואיך הקים, ואיך ניהל, ואיך בזכותו קרו דברים ואיך ואיך ואיך. 
ואני זוכרת איך עמדתי שם והתפעלתי מאדם גדול שהלך ומהחוסר שיהיה למשפחתו, אבל לא יכולתי להימנע מלחשוב מה היו אומרים עלי אם הייתי שוכבת שם… 
״היא, ובכן, ממש השתדלה..״

ובלוויה של סבתא שלי ביום שישי, היה גם דיבור על המימד של העשיה, כי זאתי לא הפסיקה לרגע ללמוד ולהתנדב ולעשות ולפגוש, 
אבל מה שבלט לי זה הרושם שהיא השאירה על אנשים. גם על מערכות יחסים מתמשכות, וגם מי שפגשה לרגע.
היא התעניינה מכל הלב. היא היתה שם כל כולה. היא היתה מלאה חיות. 
היתה לה נוכחות.

ושוב חשבתי על עצמי, ועל זה שאני מתלבטת הרבה כלפי חוץ, כלפי העשיה, כלפי העבודה, ״אבל אני לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה״ וכו׳ וכו׳.
ובעצם, בשורה התחתונה, זה הכל כלפי פנים.
*מה* שאני עושה חשוב, אבל *מי* שאני, האיכות שאני מעבירה – חשוב יותר.

זה עדין. כי מי שאני – מתבטא בעשיה שלי. אז זה כן משנה מה שאני עושה. 
אבל השאלה איפה המשקל. ונדמה לי שכשהמשקל יותר על העשיה עצמה יש שם איזה לחץ, איזה נטל הוכחה. וכשהמשקל הוא על המירכוז שלי עם עצמי, על חיבור, על עוצמה של הוויה ונוכחות, אז העשיה תבוא מאליה, אבל התנועה תצא מהמקום הנכון, ואולי זה גם יהיה יותר בקלות.

2. כאב

ביום רביעי היתה לי שיחה קשה עם אדם יקר, שהסתיימה יחסית חיובי, אבל לקחה הרבה כוח. השקעתי אנרגיה בלשכנע ולהראות תקווה במקום שכואב לשנינו. אחר כך קפצתי לסופר לעשות השלמה של פיתות וחלב ומלפפון או משהו טיפשי כזה. 
טעות.
כבר מבחוץ החניה היתה מלאה, התעצבנתי ובכל זאת חניתי. אספתי בצ׳יק את מה שרציתי אפילו בלי עגלה, וטסתי לקופה של ה10 מוצרים.
טעות.
תור ארוך לקופה של ה10 מוצרים + אנשים עם תעודה. בצדק, ברור. נשמתי עמוק וחיכיתי. אפילו החלפתי בדיחה עם זה שבא אחרי ״מי אחרון״ ״אני״ ״עכשיו אני אחרון״ ״חה חה חה״.
קלטתי שהקופה שליד זזה יותר מהר ואמרתי להוא האחרון שנראה לי שכדאי לזוז לשם, כי זה כבר יותר מהר. אז הוא אמר ״נכון״ וזז
טעות.
והתחלתי עם החישובים, רגע, אז לעמוד אחריו? אז כמה יותר מהר פה או שם? אז להגיד לו שהתכוונתי על עצמי? וכו׳ 
ולא זזתי. והידיים כאבו לי מלהחזיק את השקיות. ולא עשיתי כלום. וסבלתי. ועלו לי דמעות לעיניים. והסתכלתי על עצמי.

וראיתי מחשבה שברור לי שאני יכולה לעשות משהו בקשר לזה, להקל, לשנות, לסיים. אבל מתחת לזה היה משהו אחר, ש*רצה* לסבול ולא לזוז ולא לעשות כלום בקשר לזה. 
שפשוט רצה לכאוב.

והבנתי שבשיחה ההיא מלפני כן שוב התגייסתי להקל ולתקן ולכוון, ולא הבאתי את עצמי בחשבון. את הכאב שלי.
והוא לא הלך לשום מקום, הכאב. ולא יעזור לתקן את המצב ולזוז, ולחפש להרגיש יותר טוב, כי הכאב שם והוא צריך שירגישו אותו. ואם זה לא יקרה הוא כבר ימצא מאיפה לצאת.

והבנתי שאולי זאת התשובה להרבה רגעים בחיים שלי: אני רואה את הטעות, ויודעת בראש מה אפשר לעשות כדי להרגיש יותר טוב, ומשהו בי לא מסכים לעשות את הצעד.
ותמיד אני מלקה את עצמי שאני לא מספיק ממושמעת, הצד המועיל והמפותח שבי לא מספיק חזק, ואיך אני נותנת לעצמי ליפול שוב ושוב.

אבל אולי זה הכאב? שצריך שירגישו אותו? ואם מטאטאים אותו מתחת לשטיח אז הוא יצוץ מהצד השני של השטיח? בצד השני של השטיח הוא באמת לא מובן ואין שום קשר בינו לבין הסיטואציה, אז זה באמת מרגיש עמום ולא ניתן לטיפול. אבל מה יקרה אם מראש אני לא אטאטא אותו? מה יקרה אם אני פשוט אכאב?

כמה שעות אחר כך גילה התקשרה וסיפרה שסבתא. 
ולא אספתי את עצמי במופת של יעילות ותיפקוד. 
כאב לי. כאבתי.
וגם בלוויה. וגם בניחום אבלים הפייסבוקי המאולתר, וגם בשיחה עם הילדים, ובאוטו. שמתי לב מתי סתם נשאר פרצוף של כאב ושחררתי אותו כשזה לא היה באמת, וכשהוא צף שוב, הרשיתי לו לתפוס אותי, ועדיין.