מתחילים שנה שניה בחבורת הזמר של גוש אדומים.
אתמול שרנו כמה שירים ביישוב השכן ומישהו צילם. אני מתחבאת היטב מאחורה, אז סביר להניח שלא תראו, וגם מי שצילם ישב בצד של הטנורים אז פחות שומעים את הסופרן, אבל לא חשוב, השירים והעיבודים יפים, וזו הזדמנות לחלוק כמה הירהורים על דברים קטנים שראיתי בדרך.
🎼 לשיר בחבורה זה לא כמו לשיר סולו. החיבור של הביחד יותר משמעותי מכל קול לבד. בשבילי זה גם מאוד משחרר (כמו קולולם כזה), וגם יש משהו נעים בתמיכה הזאת, זה מרגיש לי ממש פיזי, שהקולות האחרים תומכים בשלי, ואני בשלהם.
🎼 צורת העבודה היא שאנחנו מקבלים הקלטה של התפקיד שלנו, מתאמנים בבית, ואז בחזרה עובדים על זה.
כמעט שלא היתה פעם שלא עיקמתי את האף כשקיבלתי את ההקלטה: מה זה הדבר הזה, מאכזב, אוף.
ותמיד, תמיד כשהקולות משתלבים קורה איזה פלא ודברים מתיישבים במקום.
מכניס קצת צניעות בכל העניין של להאמין רק לנקודת המבט שלי, וממחיש ממש את העניין שלכל אחד יש תפקיד שבונה ביחד הרמוניה הרבה יותר משמעותית ממה שאתה עושה לבד.
כשרואים את זה כמה פעמים, התגובה הראשונה שצצה בשיר חדש היא כבר לא ביקורת ושיפוט, אלא קריאה לסבלנות וסקרנות לשמוע איך זה יצא. נראה לי אחלה גם לדברים שהם לא חבורת זמר.
🎼 למידה: קודם כל מקשיבה. אחר כך ממלמלת יחד עם זה. אחר כך קולטת יותר. אחר כך מתרגלת. אחר כך ביחד. אחר כך מלטשים פינות. וככל ששרים יותר זה משתפר. זה נורא נחמד, כמו לימוד של ריקוד, להגיע לרגע שאני לא מבינה למה דאגתי בהתחלה. היה נחמד ליישם את זה גם לחיים, תכלס.
🎼 במה. מה יהיה? אני לא בעניין. איכשהו כשאני מרגישה שמקשיבים לי שרה, ישר נכנס אצלי מתח. אני מנסה להרגיע, אבל הכל פחות טבעי, בקול, בגוף. היסוס כזה. אולי גם בזה יהיה לי פה אימון ובסוף אתרגל וארגע. זה יהיה נחמד.
🎼 רואה אצלי איזה אנינות טעם, עיקום אף על סף הפלצנות.. ״מתנות קטנות״ שיר נחות, המילים של עידן רייכל נראות כאילו הוא הכניס את אביב/ירח/גשם/ריח/ים/חיוך באיזה שאפל, ברמה שאני בקושי מצליחה לזכור את המילים של השיר כי זה כזה אקראי, מחרוזת של הלהקות הצבאיות פ-פ-פ צבאי כזה, אויש נו, למה לא השירים היפים, ולמה דווקא על זה השקיעו בהקלטה ובצילום קליפ, וכו׳ וכו׳.
ואני מסתכלת על עצמי ולא כל כך אוהבת את החמיצות והתקיעות הזאת. יאללה! מה קרה? שירים שאני אוהבת זה הכי אחלה, שירים שפחות, אז המיקוד הוא בלמידה ובעיבוד ונו שוין. אז את לא שיא העדכון והחיבור. אפשר לשחרר את גיל 16 ומה כולם חושבים עלי.
אגב, קוראים לנו – הכא״נשרים. עם גרשיים באמצע. כי כפר אדומים-אלון-נופי פרת שרים. בת ה16 הפנימית העילאית והמתנשאת שבי מתה מבפנים.
🎼 מילים: איזה כיף זה מילים טובות. איזה מוזר זה שיש שירים שהם כל כך יפים ומושקעים חוץ מאשר בתחום המילים. כאילו, יש כל כך הרבה עבודה שיצא שיר, אם אין לך משהו מוצלח תמצא איזה משורר, מה נסגר. (חמוטל תרגעי, ותקראי שוב את הסעיף הקודם, תודה).
ויש שירים שהמילים שלי יותר טובות, ובאמת חבל שלא התיעצו איתי לפני זה, אז מה אם בחלקם עוד לא נולדתי, למה הקטנוניות הזאת:
– ״ליל שבת בלי טעם ובלי ריח/והשקט את הלב קורע״ – בגרסה שלי ״והשקט את הלב פולח״.
– ״מעגלים, מעגלים /איך שאנחנו נשארים״ בגרסה שלי ״איך שאנחנו משתנים״.
מה.
🎼 לפני כמה זמן ראיתי פוסט סיפור לחיים על חכם סיני עתיק, או אינדיאני, מישהו רוחני בקיצור, שבא אליו איש והתלונן שהוא מדוכא. אז החכם שאל אותו: ״מתי הפסקת לשיר? מתי הפסקת לרקוד? מתי הפסקת לעשות מדיטציה? מתי הפסקת לקרוא ספרים?״
חכם רוחני עתיק: סעיף לשיר – הסתדרתי !!
תודה לאמיר פרויליך, האיש והקריצה, שכשהוא עושה לי פרצופים אני מצליחה לחייך באמת ולא להיראות מודאגת כאילו אני מחשבת את שיעור המס השנתי שלי, שזה הלוק המרוכז שלי.. סליחה..
בוידאואים: עוד ניפגש, ופנים אל מול פנים, בין השירים היפים והאהובים. אחלה וייב לברכת שנה אופטימית, מפוכחת וטובה..