מה זאת שמחה? ומה זה משנה בעצם?

דליה הזמינה כמה נשים למפגש רב שיח שכזה, והעלתה את הנושא של השמחה: ״מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד״ – מה זו השמחה הזו? היה מעניין לראות איך מושג פשוט נראה מכל מיני נקודות מבט.

איך מזהים שמחה? שמחה יכולה להתבטא בביטויים חיצוניים של תנועתיות, חיוך וכו׳, אבל לא כל ביטוי חיצוני כזה מעיד בהכרח על שמחה. אצל ילדים אפשר לראות ביטוי נקי וספונטני של שמחה – מחווה גופנית, ניצוץ בעיניים, צחוק. זה לא אומר שהם תמיד שמחים, אבל זה שם בצורה נקיה. מישהי זיהתה מכנה משותף לרגעי שמחה שבהם היתה בנוכחות מלאה ברגע בלי עבר ועתיד. דיברו על חוויה גופנית-רגשית של משהו גואה, של קלילות, של אור. שהשמחה עצמה היא מתעתעת: זה רגש? זה מחשבה? גם וגם? אולי משפחה של רגשות שכוללת את כל הרגשות החיוביים – בהירות, קלילות, חיוביות, רצון להיטיב, גמישות מחשבתית, הנאה, סיפוק, נחת.

דיברנו על המחוות החיצוניות – האם מי שזז הרבה ומחייך וכו׳ באמת שמח? היתה מי שאמרה שזה לא בהכרח נכון, אולי זה באופי שלו להיות ככה אבל זו לא החוויה הפנימית שלו. יש גם את העניין שאנחנו מאוד בעולם של יחצנות ואינסטגרם, חיוכים שמיועדים להיראות ולא תמיד יוצאים מהלב. מישהי חלקה שפיתחה הרגל כזה של להיראות שמחה כדי להרגיש שמחה, אבל שזה בכלל לא עובד בשבילה. מצד שני כן יש את העולם של fake it till you make it, וכל מיני טכניקות של יוגה צחוק, חיוך באוטי, נשימות מכל מיני סוגים שמוכחים כמשהו חיצוני שמשפיע על ההרגשה: מצוקה באה עם נשימה שטוחה, אם מעמיקים את הנשימה זה משנה משהו – מבחוץ פנימה.

ועוד על הפנים/חוץ: מישהי חלקה שמבחינתה שמחה היתה אמצעי, כי כשהיא שמחה היא יותר פרודוקטיבית, יותר ממגנטת, משיגה יותר תוצאות. ולעומתה היתה מי שדיברה על השמחה כמטרה בפני עצמה. כמיקום פנימי של מירכוז, אופטימיות, שקט וקלילות. משהו שנוכח בפנים בצורה עדינה בכל מצב.

המחקר הוא דו צדדי – מצד אחד לזהות רגעים של שמחה, ותוך כדי שהם קורים להתבונן על החוויה, כדי לדעת לחפש אותה ולהגיע אליה לא כתגובה ספונטנית חד פעמית, אלא באופן רצוני. מצד שני – מעבר לרגש/חוויה של שמחה רגעית, יש גם שמחה במובן אחר – כהלך רוח, כגישה, וזה משהו שלא תלוי בחוויה הספונטנית, אלא יש בו היבט של בחירה ורצון.

יש גישה שאומרת שהשמחה והשפע הוא מצב טבעי מולד, ובבסיסנו יש לנו גישה לשפע ושמחה אינסופית. אבל במהלך הגדילה שלנו, אנחנו מוסיפים מעל זה כל מיני שכבות והרגלים, שמרחיקים מאיתנו את הגישה לשם. מבחינת הגישה הזאת – העבודה המרכזית היא לסתום את החורים שמהם בורח לנו השפע והשמחה: הכעס, הקנאה, ההקטנה העצמית, דפיקת חשבון, ריצוי, וכו׳. וככל שנעבוד על עצמנו במקומות האלה – כך ייכנס אלינו יותר שפע ושמחה.

גישה אחרת אומרת בדיוק ההיפך: יש לנו יכולת טבעית לחוות רגשות של פחד, כעס וצער. הם באים מהמוח הפרימיטיבי ועולים מאליהם, נכנסים בדלת בלי לדפוק. אבל השמחה מבקשת מאמץ, היא גבירה מכובדת שעומדת מעבר לדלת, ומחכה שיעשו צעד אליה, שייכת לתפקודים של מוח קדמי וצריך להפעיל אותה.

אולי אלה שני צדדים של אותה מטבע, מצד אחד להסיר את המכשולים אל השמחה, ומצד שני לעבוד כדי להיות יותר ויותר בהלך הרוח הזה.