איחולים לשנה חדשה

מקובל וגם חמוד להחליף ברכות שנה טובה, והשנה ראיתי הרבה ברכות מצחיקות / ציניות / מיואשות שנפרדות משנה מאתגרת ומסתכלות בפקפוק מסויים על השנה החדשה. ותוך כדי בישולים ופטפוטים התבהר לי שמה שהייתי רוצה לאחל לכולנו זה רוך.

אני לא יודעת מה בדיוק הסיבה, אבל אנחנו נוטים להיות קשים לאללה.
עם עצמנו, עם אחרים, עם העולם.
אנחנו שופטים חמורי סבר, מזהים טעויות וחוסר עקביות וחוסר דיוק בחדות של נץ, וצודקים, נורא צודקים כל הזמן.
אבל זה מעייף ומרחיק אותנו גם ממי שסביבנו וגם מעצמנו, כי מי שמעמיד את כולם למשפט כל הזמן, גם עומד בעצמו למשפט כל הזמן. כמה אפשר להחזיק את הדריכות הזאת, את הצורך להוכיח, לתקוף או להתגונן? כמה אפשר להתמרמר ולהתאכזב שהעולם לא עונה לציפיות שלנו?

והאמת היא שכולנו קצת דפוקים, כל אחד בדרכו המיוחדת, וזה לא בסדר או לא בסדר, זה פשוט ככה.
כי הגענו מאיפשהו, ונשרטנו בדרך, ואנחנו בלי פוטושופ, קצת חבוטים, קצת הלומים, קצת אנושיים.

מה יקרה אם נפסיק להסתיר את זה? אם נסכים לשחק את המשחק ממקום אחר, שלא קונה את הדאווינים ואת השואו (אנחנו כבר כל כך רוויים, כבר חצי דרך לשם), ונבין לעומק שאני קצת דפוקה מפה, ואתה קצת דפוק משם, ונחייך אל זה, וניתן אוויר. ניתן צ׳אנס.

קורים המון דברים מעצבנים בארץ, בעולם, מה יקרה במקום פרשנות של האשמה, אצא מנקודת הבנה שאנשים קצת דפוקים, בדיוק כמוני? אולי השיח שלי ישתנה קצת מולם? אולי יהיה יותר אפקטיבי להסביר איך אני רואה את הדברים ולהציע את נקודת המבט שלי לשיפור, במקום להניח שהם יודעים מה שאני חושבת ובכוונה עושים דברים אחרת. יותר תמיכה, פחות מירמור. כשחושבים על זה ככה, מבינים שזה רק הגיוני שאנשים יעשו טעויות מכל מיני סוגים, אז להתפלץ מטעויות לא עוזר בכלום. עדיף להיות בגמישות, בלמידה, בתיקון מול הטעויות שבוודאות נפגוש בדרך.

אז לשנה החדשה אני מאחלת לכולנו גמישות ורוך וקלילות והומור, וכשעולה בנו שוב הנוקשות, לחבק אותה בחיוך ולהרגיע אותה באהבה.

שנה טובה!

פלייליסט ראש השנה שלי בספוטיפיי (שהכנתי אחרי ששמעתי אצל בני בשן את ״ברכנו״) מוגש על מצע נוסטלגי ישראלי עם נגיעות שירי תפילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *