זה קורה המון, עם אנשים מכל הסוגים. אנחנו כאילו משתמשים באותן מילים, אבל העולמות שלנו שונים לגמרי.
שמאל/ימין, דתי/חילוני, אלטרנטיבסקי/שמרניסטי, רוחניקי/בורגני, עממיקו/פלצניקו, קרניבורים/טבעונים (מוזמנים להוסיף), וגם במקומות לא כאלה מובהקים עם תוית קליטה, אבל עם תפיסות עולם מאודדדד שונות לגבי משפחה, ילדים, חינוך, מיניות, נשיות, זוגיות.
אני רואה את זה בתקשורת, בבידור, בדיוני פייסבוק, ביחסי חברות וקהילה, וגם בתוך המשפחה, ממש בכל מקום ובכל הקשר.
ויש בי שאלה גדולה על זה. איך יכול לצמוח משהו משותף ככה? איך אפשר להסתדר? זה לא רק הפיצול המתייג של אנחנו והם. נניח שאנחנו מודעים ומצליחים להתגבר על העניין הזה. זה ברמה המעשית לגמרי. איך מסתדרים כשהתרבות/הרגלים/פרשנות פנימית על מה טוב ורצוי ומה רע ולא רצוי – שונים לגמרי?
אני יוצאת מנקודת הנחה שרוב האנשים לא קמים בבוקר וחושבים מו-הה-הה איך אעשה רע לאחרים. פשוט הפרשנות על טוב של אחד יכולה להיות הפוכה לחלוטין לטוב של אחר.
למשל – מנסים לארגן משהו בקבוצה של אנשים, ומניחים שכולם מבינים הכל אותו דבר, ופתאום מסתבר שמישהו עשה איזה שטות מוחלטת בעיני, ברמה שאני מחזיקה את הראש ושואלת ׳למה?? מה חשבת שיקרה?? הרסת הכל!!׳, בעוד שהוא בטוח שעשה את הדבר הנכון שבלעדיו היינו הולכים לאסון. איזה דו-שיח אפשר לנהל כשהפערים כל כך גדולים?
או למשל – קטע סטנד אפ פופולרי שרץ ברשת, ואני רואה ונחמץ ליבי על כל המסרים המעוותים שעוברים שם על זוגיות, על משפחה, על להקיא מהילדים. ואז מציצה על התגובות – ואנשים עפים על זה, עפים! איך אפשר לתקשר עם זה? איך אפשר להרגיש קירבה עם מישהו שנהנה ממשהו שלדעתי הוא מקור כל הרע?
ברמה העקרונית אני מצליחה לחנך את עצמי, ואחרי שאני משחררת קיטור, אני מסתכלת על עצמי בכנות, ואומרת שכמו שאני בטוחה שהאמת אצלי, גם הם בטוחים שהאמת אצלם. ובתור מי שרגישה במיוחד לזה שמתנשאים-עליה-ומהנהנים-בהבנה-בציפיה-שהיא-תתפכח-בסוף-ותבין-שצדקנו-כל-הדרך, אני מזכירה לעצמי שיש מצב שהתפיסה שלהם לגיטימית כמו שהתפיסה שלי לגיטימית.
וגם – לזכור כל הזמן שמאחורי הדעות יש אנשים. לפעמים מרוב רעיונות וצדק שוכחים את האנשים.
אבל ברמה המעשית – איך נהיית תקשורת? איך מרימים פרויקט משותף ביחד כשהכל כל כך שונה?
זה לא נוח להיות חשוף לשוני הזה. ברור שהבורות לגבי האחר מוציאה ממני תגובות יותר מתגוננות, חוששות, תגובתיות, מתלהמות. אבל זה דורש הרבה אנרגיה ללמוד את כל מי ששונה ממני, להבין את המניעים שלו, ולפרגן לו רצון טוב. המון כוח שלא בטוח שיש לי להקצות לעניין הזה.
ומצד שני, בלי זה, כל גיבוש עמדה שלי הוא חסר אחריות. על בסיס מה אני מחליטה מה דעתי על חרדים? על ערסים? (ובחריגה קטנה מהנושא של הפוסט שהוא אנשים – על נושאים שאני לא מבינה בהם – כלכלה, ביטחון, חינוך, סביבה).
לגמרי מובן לי לאור זה הרצון, גם שלי, להשתבלל עם מי שדומה לי (עד שלא יוכח אחרת גם לגביו 😳) ולשכוח שיש עוד עולם שם בחוץ. וכשהעולם הזה מציץ עלי ומעצבן אותי, לברוח ממנו באימה. אבל זה לחיות בהפרדה, ויש בי מקום פנימי שמחפש אחדות. זה בכלל ריאלי? או שאולי הנטיה להפרדה עושה את הדברים יותר פשוטים? אנשים בסופו של דבר מתקבצים לשכונות / יישובים / חברים שמוצאים חן בעיניהם, ולא מתעקשים על המגוון המאתגר. אולי אני זו שטועה כשאני מחפשת את החיבור? אני חושבת שלא, כי אם אנשים היו מסתגרים בדומה להם ונשארים שם בטוב, אז אחלה. אבל הם לא, הם שונאים את מי שאחר. חוששים. מנסים להתגונן. מתקיפים. ואין איך לחמוק מעשיה משותפת. אז איך עושים את זה?
ובהמשך לזה, קשור למחצה – אני רואה שזה שאני לא מוצאת את הדרך לגשר על פערים, שם אותי על הטווח שבין אי נוחות-תסכול-ייאוש כל פעם שאני פוגשת פער כזה. לוקח אנרגיה, מוסיף מרירות. ואז אני תוהה למשל לגבי הפיד שלי בפייסבוק – מה עדיף? שיהיה הטרוגני כך שאחשף לגוונים שונים שיש ואקבל תמונה יותר אמיתית? או שעדיף לי לייצר לעצמי סביבה תומכת, שמכילה רק את מי ומה שעושה לי טוב, בידיעה שזו בועה לא לגמרי מציאותית, אבל יותר נעימה.
הלוואי שהשיח היה משתנה למשהו פחות טעון רגשית.
הלוואי שהיה אפשר לדבר בטיעונים, עם מבט מאיר ומפרגן טוב.
הלוואי שהיה אפשר להחשף בטוב לאנשים כמו שהם, לעולם הפנימי שלהם, לפני או במקביל לדעות שלהם.
ואז לא היתה לי דילמה בין לפתוח את הראש עם פיד מגוון, ובין להסתגר לפיד חיובי יותר ומוגן, והיה אפשר לטעום מהמגוון בסקרנות, בלמידה ובלי חשש.
אבל אני מתחילה לחשוב שזו מחשבה אוטופית וילדותית, כי השוני בין אנשים יכול להיות עמוק ומהותי. ולייצר ככה שיח, שלא לדבר על פתרונות, זה באמת קשה, ומורכב, ודורש המון אנרגיה. אולי ככה נולדה הפוליטיקה. משא ומתן בין עמדות שונות ולא ניסיון לייצר משהו משותף.
ואולי ואולי ואולי.
עד לתובנות חדשות בעניין, כל מה שאני יכולה לעשות זה לעשות בעצמי את מה שהייתי רוצה שאחרים יעשו, ולקוות לטוב.
