היום איילה הגיבה בצורה לא מידתית לאיזה גירוי, בהתחלה התעצבנתי על העודף דרמה שלה. אחר כך חשבתי שבעצם אני מזהה את זה מעצמי – כשיש מתח לא מבוטא שמצטבר מצטבר, אז כשמגיע טריגר, זה יכול לצאת בווליום לא הגיוני כי התגובה היא לכל המתח המצטבר ולא לסיטואציה בנפרד.
ראיתי על עצמי שיש לי טלנובלה פנימית שמקרינה לי פרשנות שלילית באופן די קיצוני, סרט רע עם התסריט הכי מבעס שיכול לצאת מסיטואציה. (בדרך כלל כשאני פוגשת את המציאות אחר כך, מסתבר שאו שלא היה בכלל קשר לסרט שלי, או שהיה קשר קלוש ובטח שבלי עוצמת החרדה שחוויתי).
ההרגל שלי הוא לשמור את הסרט הזה לעצמי, לפתור לעצמי את הבעיות לבד.
מצאתי את עצמי מסבירה לאיילה, שבהתנהלות כזאת, כל מתח כזה בעצם לא מתנקז לשום מקום, וזה כמו תולעת שאוכלת אותי מבפנים. ועוד אחת ועוד..
לעומת זאת, כשאני משתפת מישהו במה שעובר עלי, כאילו שחררתי את התולעת, ואז זה לא מצטבר.
במפגש הקודם שהיה בתהליך שאני עושה אצל שחף אלדר, עלה המושג של אנרגיה זכרית ונקבית. דבר ראשון יש להדגיש שלא מדובר על משהו מגדרי – נשי וגברי, אלא על סוגי אנרגיה שלכולנו יש את שניהם – בדרך כלל בצורה לא מאוזנת, והתבוננות על עצמי דרך הרעיון הזה היתה לי מעניינת מאוד.
אז בגדול, סתם כדי שנשתמש באותה שפה: אנרגיה זכרית – מיקוד במטרה, חץ שלוח, ניהול, פיקוד, חתירה לפתרון. ואנרגיה נקבית – להנות מהדרך, מתענגת, מיינדפולנסית כזאת, מסכימה להיות מובלת, מאפשרת שיראו אותה, נשארת עם הרגש.
המחשות שעזרו לי להבין יותר טוב: אנרגיה זכרית – אוכל כדי לשבוע, במהירות. קובע לאיזה מסעדה הולכים. משחק כדי לנצח. אנרגיה נשית – מתענגת על כל מימד של האכילה בתשומת לב, זורמת עם רצון של הזולת לגבי בחירה במסעדה, משחקת בשביל החוויה והביחד. יש? פחות או יותר?
על עצמי ראיתי את זה בכמה כיוונים: ההתנהלות התקתקנית בעבודה ובתפעול בית/ילדים – לגמרי אנרגיה זכרית. במערכות יחסים לעומת זאת, יש הרבה יותר זרימה ואנרגיה נקבית. אם אני מחפשת את האיזונים, נראה לי שביום יום שלי חסרה לי קצת יותר מהאנרגיה הנקבית, ומאוד קשה לי לעצור את השוונג של התפעול, לנשום ולזכור שאני חיה. ולעומת זאת במערכות יחסים שלי חסרה לי קצת יותר אנרגיה זכרית, ולפעמים הזרימה היא בכלל ריצוי ופחד מעימותים, ונצבר שם מתח שמעמיס עוד ועוד.
ואז שחף חיבר את זה לנושא של אכילה רגשית. כמובן שאכילה רגשית זה לא רק אכילה רגשית: מדובר בעצם על ההתמודדות שלנו עם המתח, שמחפשת משהו שיהיה בולם זעזועים ויכולה לצאת גם בהמון דרכים אחרות – אלכוהול, סיגריות וטלויזיה (אני! בעיקר יחד עם אוכל! וגם ספרים!), מוזמנים להוסיף בכיף שלכם.
בגדול התרשים זרימה הוא כזה:
מתח מודחק >> התפרצות רגשית בעקבות טריגר כלשהו >> בולם זעזועים >>רגיעה זמנית >> אשמה וחוזר חלילה
מבחינת זכרי/נקבי, זה קשור לאנרגיה זכרית: בא לפתור בעיות ועושה ויסות עצמי של המתח (וכל הכבוד לו על זה כי אחרת היינו משתגעים), אבל הפתרון שמתקבל מרגיע נקודתית, ולא משנה מהותית.
ההצעה היא לצאת מהדבר הזה היא על ידי הכנסה של אנרגיה נקבית. איך?
כשיש מודעות למתח (מניחה שזה עניין של תרגול והתבוננות), במקום לחפש פתרון לבד, מכניסים פנימה את המימד של מערכת יחסים, ומשתפים מישהו במה שעובר עלי.
עכשיו, זאת נקודה קריטית, כי ברגע הזה אני נמצאת במצב סופר פגיע וחשוף, ואם אני חוטפת שם דחיה, זה יכול להיות צעד חזק לאחור, פגיעה באמון, העלאת חומות ובעסה קיומית. אבל אם אני כן מצליחה לקבל שם הכלה ממישהו אחר, איזשהו סוג של הקשבה אוהדת, במצב מיטבי כזה אני אגיע לרגיעה הרבה יותר טובה מאשר הפתרון הזכרי. וגם לא יהיה שם המשך לרגשות אשם וכל הכיף הזה.
אם אני שמה את זה בתרשים זרימה זה יראה פחות או יותר ככה:
מודעות למתח >> שיתוף זולת >> קבלת הקשבה >> רגיעה
וזה מביא אותי לתקשורת. בהנחה שמערכות היחסים שיש להן פוטנציאל להיות שם בשבילנו ברגע הרגיש הזה הן בסך הכל ידועות מראש – בן זוג, חברה, הורה – ולא כל אחד מהרחוב, אז יכולה להיות תועלת גדולה בלייצר שפה משותפת והסכם על תקשורת יותר מודעת ברגע הזה, כדי באמת להיות אחד עבור השני מרפא ולא תוספת מתח וכאב.
אז צעד ראשון הוא ללמוד ביחד את הרעיון הזה. להבין שאם אנחנו רוצים להגיע לרגיעה גדולה יותר ולצבור פחות מתחים (וכתופעת לוואי להזדקק פחות ופחות להתנהגויות לא מועילות שמשמשות לנו כבולמי זעזועים), אז יש שתי נקודות קריטיות בתהליך:
- מודעות ללחץ (לא להכנס בכלל למעגל ההדחקה, או לשים לב כשמתחילה כמיהה לאיזשהו בולם זעזועים, ואז אפשר לחקור לאחור ולהבין שזה יושב על איזשהו מתח)
- תקשורת ברורה סביב הבקשה לשיתוף האחר במה שעובר עלי. אולי אפילו כללים.
אפשר לדבר על זה רגע?
ההסכמה הראשונה היא לייצר מרחב מוגן בינינו. אריה אקרמן מדבר על סביבה מוגנת בתור תנאי ראשוני לצמיחה. אם זה במשפחה, או בלימודים, או בעבודה. כי במקום שבו אנחנו לא מרגישים מוגנים, לא נוכל להיפתח בכלל ונחזור להחביא את הלב שלנו בבונקר של התגוננות והימנעות. וכשהלב סגור, אמנם הוא לא מאוים וכאילו שמור, אבל הוא שומר בחוץ גם את הדברים הטובים, ומפספס מגע עם החיים.
אז אם הרצון שלנו הוא לב פתוח ואינטימיות במערכות היחסים שלנו, צריך לקבל על עצמנו את המשימה של יצירת סביבה מוגנת. נחזור שניה לאקרמן. בגדול הוא מדבר על: לדבר בגוף ראשון יחיד, בלי ביקורת בכלל (גם לא ביקורת בונה), בלי להתפרץ לדברי האחר, בלי לבטל את דברי האחר, ובלי למשכן (זאת אומרת להשתמש אחר כך במשהו שנאמר לי ברגע שסמכו עלי).
יצירה של סביבה מוגנת היא דבר גדול, אבל לצורך העניין, גם אם אנחנו לא עובדים על זה בפול גז, אפשר בכל מקרה להסכים על מרחב מוגן להרגע הזה של הדיבור, שבו אנחנו רוצים להגיע למצב של אינטימיות ושהיה ביחד בתוך הרגש כדי לשחרר את המתח בצורה חיובית, ולהיות שם אחד עבור השני בצורה הכי מרפאת שיש.
אז יש לנו את זה שרוצה לחלוק את המתח – המדבר, ויש את זה שיכול להיות שם בשבילו – המקשיב. ולשניהם יש אחריות ברגע העדין הזה. אני חושבת שאם עושים מראש יישור קו, אז ברגע האמת יש יותר סיכוי לאיכות טובה של מענה.
המדבר –
צריך להיות ברור לגבי הבקשה שלו: הוא לא מחפש עצה, פתרון, הוא לא מאשים או מבקר את השני, הוא לא מחפש להדביק את השני בדאגה או במתח ולגלגל את זה עליו, הוא לא מחפש להתלונן ולפטפט סתם.
בנקודה הזאת הוא מסכים להיות עם רגש לא נוח, ומבקש מישהו שישהה איתו שם ביחד, שיראה אותו ברגע הזה, שיתן לו תוקף, שיתן לו הקשבה אוהדת.
יכול להיות שאין למדבר מילים מסודרות למתח שלו. אז מה, אנחנו הרי זזים מאנרגיה זכרית שמסבירה ומנתחת, לאנרגיה נקבית שיכולה לשהות במקום הזה. אפשר לחלוק את המבוכה, את המחשבה המעגלית, את אי השקט, את הרצון לברוח לאיזה בולם זעזועים. להגיד ״אני באי שקט״, להגיד ״אני נבוך״. להגיד ״אני בכלל לא רעב אבל אני מחפש שוקולד באמוק״.
לשחרר את התולעת, במקום בטוח.
המדבר צריך להבין שהוא לא יכול ליפול על האחר ולדרוש ממנו לעזוב הכל באמצע. הפניה צריכה להיות עם כבוד לזמן ולזמינות הרגשית של השני. אז אחרי שמביע את הצורך בשיתוף, מוודא את הזמינות – אתה יכול להיות איתי רגע? ולהסכים לזה שהתשובה יכולה להיות גם שזה לא מתאים עכשיו.
המקשיב –
המקשיב צריך לזכור שזה רגע שדורש תשומת לב. רגע שיכול להיות נתינה וריפוי בתוך מערכת היחסים. צריך להיות שם בכבוד בכל מחיר!
אם אין למקשיב זמינות כרגע, פיזית או רגשית, הוא יכול להביע נכונות כן להיות שם בשביל המדבר, להגדיר גבול – לא כרגע, ולקבוע כאן ועכשיו מתי כן: בוא נצא להליכה אחרי ארוחת ערב, בוא נקום חצי שעה יותר מוקדם בבוקר ונשב במרפסת. בזמן הזה שקבענו – חייבים לעמוד כדי לא להשאיר את המדבר תלוי באוויר במצוקה ללא מענה, ולא להכנס לסשנים של אכזבה והריסת אמון. לפעמים כן שווה לעצור שניה אם אפשרי, כי לא תמיד זה תהיה דרמה נורא מורכבת, ויכול להיות שכמה דקות תשומת לב יעשו תיקון גדול. אפשר גם להציע מצב ביניים – עכשיו עצירה של כמה דקות רק כדי להגיד בקטנה ולקבל אמפטיה, ולקבוע זמן להרחיב אחר כך אם יש צורך ביותר.
לזכור מה מתבקש ממך: רגע של הקשבה. אמפטיה. שהיה ביחד, לב פתוח. ״זה באמת כואב, אני יכול להבין, תודה ששיתפת״
לא עצה, לא פתרון, לא לימוד(אאוצ׳), לא מקרה מהניסיון שלי (אאוצ׳), לא שיפוט, לא ביקורת, לא התגייסות נגד הרעים (אאוצ׳), לא התגוננות, לא להפוך את עצמי לנושא הסיפור (אאוצ׳), לא האשמה חוזרת, לא הסתגרות (אאוצ׳ אאוצ׳ אאוצ׳).
ב מ ק ר ה, שמעתי היום שיעור של רחלי ראובן על הקשבה, כמה שזו המתנה הכי גדולה שאנשים יכולים לתת אחד לשני, איזה חסד של ריפוי קורה במפגש עם הקשבה ונוכחות אמיתית. אז אני מסכמת כמה נקודות, טיפים למקשיב המלא רצון טוב, איך למלא את תפקידו נאמנה.
- לא צוללים מיד פנימה, עושים איזה התכוננות: כמה נשימות עמוקות, הסרה של רעשי רקע, השקטה כמה שאפשר של רעשים פנימיים, הפנמה שאני נכנס לתפקיד וזה לא עלי.
- מבט בעינים, והתכווננות ל״אני כאן בשבילך, יכול להכיל, אתה בטוח במרחב שלי, גם אצלי יש חלקים כמו שאתה משתף״
- התעניינות וסקרנות לעולם שלו. כמובן שיש לי גישות/דעות/אג׳נדות, אבל אני שמה אותן בצד לרגע ומתעניינת באמת איך העולם נראה מהעיניים של השני. זה לא מאיים עלי, זה לא קשור אלי בכלל.
- שימוש בכלים של שיקוף: ווידוא שמה ששמעתי זה מה שהוא אמר ולא הקולות שלי בראש, אז לעצור, לתת תמצית ״הבנתי שככה וככה, הבנתי נכון?״, אם היה הרבה מידע והכל מתערבב ״מה מכל מה שאמרת לי הכי חשוב לך לדעת שקלטתי?״, אם יש משהו שלא נאמר ונדמה לי ששמעתי בין השורות ״נדמה לי ששמעתי, זה נכון?״ (ואם התשובה לא , אז לא להתפס על זה כי זה עוד פעם ללכת לפרשנויות), לשים לב גם לשפת הגוף ואם יש משהו שבולט לשקף ״אני רואה שאתה בידיים שלובות, קר לך?״
- הקשבה לבקשה העמוקה של האדם: הרבה פעמים מתחת לסיפור מסתתר משהו עמוק יותר
בשבילי יש פה פוטנציאל למשהו חזק ממש. הנטיה שלי היא לפתור את הבעיות שלי בעצמי, לא יודעת לבקש עזרה, מין עצמאות מבודדת כזאת, שגם הצדקתי תמיד בתפיסה שאני לא בעיה של אף אחד, לא רוצה להיות בתלות, את הביטחון, השמחה, השקט אני רוצה למצוא בעצמי ולתת לעצמי. (אנרגיה זכרית משהו טוב, נראה לי)
וואלה, אולי זו יכולה להיות שאיפה לאני עתידי, אחרי שכבר ריפא את כל השריטות (גם זה לא. אין בזה מספיק איזון). אבל לאני כמו שאני היום, יכול להיות שהנטיה הזאת להיות זאב בודד, משאירה אותי במעגל של המתח המודחק. לצורך מהלך מרפא, כדאי לעשות מקום גם לתלות חיובית, מערכת יחסים. זה לא צריך לקרות בכל מערכת יחסים (מרגיעה את עצמי שאוכל להישאר מיזנטרופית..), זה יכול להיות עם מטפל, או קבוצה, או חברה. אבל כן צריך להכניס לחיים גם מימד של מערכת יחסים והישענות, אנרגיה נקבית, שתאזן ותרפא.
דיבר אליכם? דברו אלי, נחמד לקבל תגובות :). ואם בא לכם לקבל את הפוסטים ישר למייל כשהם מתפרסמים – יש בצד אפשרות להרשם. תהנו!