בגלל שהיו בי דמעות פתאום

היה מפתיע לגלות את הבכי שיושב איפשהו למטה ורק מחכה לצאת.

בוקר, מעירה את איילה, פותחת חלונות, כלבים רצים החוצה, חתול בא להגיד שלום, מעירה את איילה, מתקלחת, מתכופפת אל ערימת הבגדים שבסלסלה, בדרך לקחת שמלה קלה כזאת וכיפית ליום שישי, מתרוממת וטראח! חוטפת בראש את החלון.

אוף! זץ של כאב. בועטת בסלסלה, השמלה עפה לכל הרוחות, לובשת מה שמוצאת מתחת ליד. מתחילה לקפל את הכביסה בתנועות חדות, בטינה, כאילו מה נסגר איתך כביסה, למה את לא מקופלת, ברור שאת עושה את זה בכוונה.

״אוי, מה, חטפת מכה מהחלון? את רוצה לשים על זה קרח?״

״תעזוב אותי בשקט!״ נוהמת ויוצאת למרפסת.

ודמעות. מה דמעות, בכי אורגינל, עם היבבות והכל.

כבר לא של הכאב מהמכה. מרגיש יותר כמו בכי שפשוט יושב שם ומחכה להזדמנות.
טוב, אם הוא כל כך רוצה, שיצא.
בוכה.

״אמא, תעשי לי קוקו, וקחי אותי לבית ספר״
״מה קרה אמא?״ מבט עגול מודאג
״חטפתי מכה מהחלון״
״אוי״
״ואת יודעת השיר שכתבנו אתמול הולך ככה, ואת תבואי אחר כך לקונצרט? אפשר לקנות שוקו ולחמניה?״ ואני מהמהמת לה איזה תשובה עוד עם הבכי מבפנים

מסיעה, מורידה, חוזרת, תנועות חדות, חזרה לכביסה, רואה את ״לבד בברלין״ מונח ליד המיטה ומרגישה שזה מדבר עלי (למרות שאני לא לבד, וברלין בשבילי זה סרטי נאצים מפעם), ולאט לאט הסערה יורדת.

והפליאה – מה זה הדבר הזה? והעוצמה המוזרה שזה תופס אותי – רגע אחד הכל סבבה, רגע אחד של כאב וכל הגהינום מוכן להתפרץ? מה, כל הבגרות והתיקתוק והעניינים זה מסיכה? ומתחת הכל כואב? לא תמיד זה ככה, בדרך כלל בסיטואציה כזאת אני אתפוס את הראש, אעצור, ואחכה שהכאב יעבור. אולי באיזה קפיצת שפתיים כזאת, ונפילת מתח, אבל בפרופורציה. יכול להיות שהתגובות השקולות הרגילות שלי הן רק החזקת שליטה שאוטמת את הכל בפנים ולא מאפשרת לדברים לצאת? ועכשיו היה איזה חלון שלא ניסה לשלוט ואז הבכי מצא לו פרצה?

מה זה אומר להסתובב עם בכי קבוע בבטן שרק מחפש לו לצאת?
על מה הוא בוכה הבכי הזה? מה הוא רוצה? אני לא באמת יודעת.
אולי יש משהו שדורש טיפול וניקוי.
אולי זה פשוט כמו הארקה אנרגטית כזאת. טיפול תקופתי למכונה.
ואולי צריך עוד להתבונן.

ואז זה חיכה לי באימייל, הממ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *