גינון בר קיימא במרחב הביתי ולמה זה צריך לעניין גם את מי שלא מגנן

יום שישי בצהרים ומשימת בישולים על ראשי. שאשים לי מוזיקה? שאחפש מישהו מבני הבית שיבוא לארח לי לחברה? לא ולא ידידיי, אני אעביר את הבישולים עם הקלטה של כנס גינון בר קיימא במרחב הביתי של שפע הטבע! (אתר, פייסבוק).

אני לא בקטע של לסכם אחד לאחד מה שהיה שם, יותר לחלוק את המחשבות שעלו לי, כדלקמנצ׳יק:

אנחנו חיים בתודעה מנותקת מהטבע. האוכל מגיע ארוזים בפלסטיק כאילו ירד מפס ייצור, המרחב הציבורי שלנו מחופה בטון, אקרשטיין, אספלט ודשא סינטטי, אנשים בקבוצות גינון מבקשים עץ שלא עושה ליכלוך, וגננים עירוניים מרססים נגד עשביה וגורפים עלים מהאדמה כדי שתישאר חשופה ונקיה. אנחנו מחזיקים מעצמנו משהו אחד, ומהטבע/סביבה משהו אחר, שאפשר להוציא ממנו דברים, ורצוי בצורה הכי יעילה, ולא משהו שיש לנו מערכת יחסים איתו. התפיסה הזאת מביאה לאנושות צרות, ויכול להיות שאם כפרטים לאט לאט נשנה את המודעות הזאת, אז אולי דברים יוכלו להשתנות גם ברמות הניהול של העולם.

אני גרה בבית עם חצר, לא מתעסקת בגינון באופן יומיומי, בטח שלא באופן מקצועי. גם עציצי הבית מקבלים את אותו יחס: שותלים, שמים מערכת השקיה (או שמשקים כשזוכרים), ומכאן והלאה זה ״צמח, העסק באחריותך חביבי״, ומה שיוצא יוצא. אם זכרתי אחת לשנה לשים קצת דשן בפיזור איטי, אני מה זה משקיענית.

בהמשך לסרט kiss the ground, ההבנה שנבנית אצלי, היא שהיחס לאדמה צריך להיות כמו אל יצור חי. ושכמו כל יצור חי, מה שהכי נכון זה לתת לה (בגינון פרטי/ציבורי, ובחקלאות) זה את מה שהכי דומה לטבע. ומה שקורה בטבע זה שצמחים מגדלים אדמה שמגדלת צמחים, ומה שהם צריכים זה שלא יפריעו להם.

גם בלי להבין כלום, כל אחד יכול לזהות את ההבדל בין אדמה פוריה לאדמה עניה: לאדמה פוריה יש מרקם, יש ריח, יש לחות. אדמה עניה מתפוררת לאבק, לא מחלחלת מים, קשה ודחוסה.

הצמחים, אפילו ״סתם״ סרפדים, עושים קסם: השורשים שלהם מתחחים את האדמה, ובהתאם לצורך התזונתי של הצמח, מפרישים סוכרים שונים, שמושכים את המיקרו אורגניזמים הנכונים, ואלה בתורם אוכלים את הסוכרים, ומייצרים בדיוק את החומרים שהצמח צריך. הם גורמים לחלקיקי הקרקע להתגבש, ושורשים שיש סביבם מערכת מורכבת של חברל׳ך כאלה, גם עמידים יותר למחלות (החיידקים צריכים לעבור דרך יותר מסובכת בדרך לשורש) והצמחים צריכים פחות עזרה בהתמודדות עם מזיקים. אדמה פוריה. אדמה שיש בה מגוון של צמחים תכיל מגוון של מיקרואורגניזמים, שיהפכו את המינרלים שבאדמה לזמינים לצמח.

בתפיסה הקונבנציונלית, אנחנו מחפשים את המסלול המהיר. פוצעים את האדמה כדי לאוורר אותה (במקום שהעשבים יעשו את זה), מבזבזים מים על השקיה (כי חיפוי הקרקע הטבעי שאוצר את המים באדמה נראה לנו מלוכלך), מדשנים בדשנים כימיים שמגיעים דוך לשורש בלי שהצמח יתאמץ, ובעצם, בחוסר הסבלנות שלנו לא נותנים לתהליך הטבעי של הסינרגיה בין צמחים ואדמה לקרות, ואז אנחנו גם מרססים ועוקרים, ונשארות לנו קרקעות דלות, מתפוררות, ולא פוריות שנראה לנו שהדרך לתקן אותן זה עוד דשן כימי, עוד עיבוד, והספירלה הולכת ויורדת.

התפיסה שמבינה את התהליך הזה, תיתן לביולוגיה לעשות את שלה, ולמרבא הפלא (והתקווה), התהליך מהיר יחסית, ומשמר את האדמה חיונית לאורך זמן. שימוש בחיפוי, הוספת חומר אורגני לאדמה, אילוח (הוספת חיידקים ע״י הכנת תה קומפוסט או שקונים), והכי בפשטות – לתת לצמחים לעשות בעצמם את העבודה. יש צמחים מכל מיני משפחות שאפשר לזרוע (או שהם באים לבד) וכל אחד עושה את שלו: הם מטייבים את האדמה, מקבעים חנקן, מוסיפים מינרלים לקרקע, מגינים עליה מקרינה והתייבשות כשהם משמשים לה כחיפוי, ומונעים סחף קרקע.
למה זה טוב לנו? קודם כל, כי האוכל שלנו יכול לגדול עם הרבה פחות ריסוסים וכימיקלים.
אבל בלי קשר לאוכל – כל חתיכת עשב מצ׳וקמק ש״מדבר״ עם האדמה תופס פחמן שאנחנו שחררנו לאטמוספרה, ומקבע אותו לקרקע. אתם מבינים את זה? הם עושים בשבילנו את העבודה! הם מצילים אותנו מעצמנו! ומה אנחנו עושים? מביאים גנן שירסס את ״העשבים השוטים״ שלא באים לנו טוב בעין שלנו שהתרגלה לפלסטיק, והורגים אותם. סיי וואאאאט?

אני נזכרת פתאום שחוויתי את זה בלי להבין את המשמעות. זוכרת איזה חורף שהצמיח מלא עשביה בחצר. ואני כחובבת גינון, יצאתי והתחלתי לעשב – להוציא עם השורש – כדי לנקות ולהכשיר את השטח לשתילה אחר כך. אני זוכרת כמה נעים זה היה, העשבים צפופים ונתלשים במין פריכות כזאת, האדמה לחה ומריחה טוב, איזה יופי. כשבאתי לשתול שם אחר כך, האיזור שעישבתי הפך להיות קשה ואטום, והייתי צריכה לעדור היטב פנימה כדי להכניס את הצמח שרציתי.

אבל אבל אבל, זהו? עכשיו הכל צריך להיות מלא עשבים מסביב? ומה עם הנחשים בקיץ? ומה אם רוצים כן גינון אסטתי ומסודר?

קודם כל, קצת כן. כי אם מסתכלים על עשבים עם ההבנה של כמה הם מועילים, הם כבר נהיים יותר יפים.. דבר שני, מרבד עשבים ירוקים בחורף זה דבר יפה, תכלס. ככה שריסוס לגמרי יכול לצאת מהלקסיקון. אחר כךאפשר להתחיל לחשוב מה עושים. אפשר לחרמש (יעני לקצור אותם) ולהשאיר במקום כשהם מתייבשים או כשהם בסוף דרכם, שישמשו כחיפוי אורגני לאדמה, ולאט לאט יזינו את הקרקע עליה הם מונחים (בטבע יש אדמה חשופה רק במדבר). או שאפשר לקצור ולהכין מהם דשן צמחי (משרים בדלי מים כמה שבועות ואז אפשר להשתמש בזה לדישון אחרי דילול במים). במצגת של איתמר ויסמן הוא מסביר על סוגי הצמחים השונים, ואפשר לגדל אותם באופן יזום כחלק מהגינון כדי לקבל את היתרונות שלהם.

בנוסף

דיברו בכנס על גידול מזון במרפסת. הדרך שהמליץ איל מבוסתניקה היא עבודה במיכלים (החל מגודל 0.7/0.3/0.3). שתילה צפופה על מצע פרלייט, עם דישון סדיר וניקוז מסודר, יכולה להביא לתוצאות יפות מאוד גם במרפסת או אפילו בחלון.

רוני מכף עץ דיברה על בישול עונתי ומקומי. היום יש לנו כל מה שנרצה כל הזמן. אבל ירקות שגודלו לא בעונתם פחות מזינים, פחות טעימים ובאופן אבסורדי מרגילים אותנו דווקא לחוסר גיוון (כשתמיד יש עגבניה בסופר, אני לא אטרח לחשוב איך עושים סלט מדייקון למשל). מעבר לעניין התועלתני, זה שוב העניין של המודעות ומערכת היחסים שלי עם העולם. אני יותר מחוברת כשאני שמחה בירק בעונתו. אני יותר מחוברת כשהענבים הראשונים של הקיץ מגיעים ולא כשיכולתי לקנות אותם גם בפברואר. כשיש הכל כל הזמן, זה מחזק את התחושה שצמחים הם תעשיה ולא משהו חי, מחזק את הניתוק שלנו מהסביבה.

יש גם את המחיר הסביבתי של מאיפה האוכל מגיע, כשברור שעגבניה שהגיעה מטורקיה באוניה, עולה לסביבה הרבה יותר מאשר עגבניה שצמחה אצל מגדל מקומי, ועוד יותר טוב חווה שמביאה ארגז הביתה, ועוד יותר טוב עגבניה שצמחה בגינה. אבל אלה רזולוציות שאם לא עובדים בהן, מאוד קשה לשמור ולעקוב. למה אין חובת סימון בחנויות מאיפה הגיעו הירקות, שאוכל להחליט בעצמי ובקלות לפי הערכים שלי? אין לי מושג.

הראל וייס מארגון זרעי מורשת דיבר על עוד משהו שרובנו לא מודעים אליו. לפני שנים רבות, מזמן מזמן, כל חקלאי היה אוסף את הזרעים של הירקות שגידל כדי לעבוד איתם בעונה הבאה. לכל איזור היו זני הירקות שלו, וכולם חיו בעושר ובגיוון עד עצם היום בו אנשים התחילו להתחכם ולרצות יותר. ביום ההוא, אנשים התחילו לערבב זנים עם תכונות כדי להשיג מהפרי יותר. יותר מה? יותר טעם, יותר יבול, יותר עמידות למזיקים, יותר חיי מדף, יותר גלוטן בחיטה כדי שהלחם יתפח יותר ויהיה צריך פחות קמח כדי לאפות את אותו גודל לחם. לאט לאט המגוון של הזרעים בחקלאות הלך והתכנס לזני מכלוא שנותנים תוצאות יותר טובות מבחינה מסחרית, וזני המקור הסופר מגוונים הלכו ונעלמו מהשוק. ארגוני זרעי מורשת עובדים כדי לאסוף, לשמר ולהפיץ זרעים כאלה לגידול אצל כל מי שירצה כדי להמשיך לשמר את הקיום והעושר שלהם בעולם. אז זה גם אלמנט שימור המסורת ותרומה לאי הכחדה של עוד מגוון ביולוגי, וגם האפשרות להנות מצמחים עם תכונות שאת החקלאים לא מעניינות אבל אותנו יכולות לעניין מאוד: איזה מגניב זה למשל מלון מתוק שלא צריך השקיה?

אם מעניין אתכם משהו ספציפי ממה שכתבתי עליו, ההקלטות זמינות באתר, מחולקות לפי הרצאה, אז קל למצוא ולצפות. היפ היפ לשפע הטבע על הארגון ועל הנדיבות במידע!!

ולמי שחזק בעיקר וטפל – הכנס הספיק לי לזמן בישול של עוגה, מרק, תפו״א בתנור, אנטיפסטי, קציצות ברוטב, אורז-תרד, ועד ההתחלה של טיגון השניצלים. שבוע הבא אולי אקשיב לכנס אחר, זה סטארט אפ זה!