איש אחד ריפא מחלקה פסיכיאטרית שלמה בלי לעבוד עם המטופלים בכלל, אלא רק על ידי זה שטיפל בעצמו.
איזה סיפור ניו אייג׳י מהמם זה. תוכלו לקרוא עליו ב״אפס מגבלות״, הספר שכתב ג׳ו ויטלי אחרי ששמע את הסיפור הזה לראשונה והלך לחפש על מה מדובר.
קראתי את הספר לפני כמה חודשים, והיה שם משהו שהתחבר לי בצורה מדויקת. אני כבר זמן מה בתחושה שכלים אימוניים, מדרבנים, חדורי מטרה והגשמה וראבק, לא נכונים לי כרגע, ושיש לפני כן עבודה של ריפוי לעשות. ההואופונופונו קורא לזה ניקיון.
הספר לא מאוד מפרגן בפרטים, יותר מספר על הדרך שהמחבר עבר, על מערכת היחסים שלו עם כל העניין ברגע שנחשף אליו, על עקרונות בסיס שנחשפים בהדרגה. אבל כן ניתן שם כיוון, שמבחינתי נתן לי הרבה.
המודל של הזהות העצמי של ההואופונופונו אומר שכל אחד וכל דבר מחובר לישות האלוהית, שמחוברת לעל מודע, שמחובר למודע, ולתת מודע. כשאנחנו נקיים, אנחנו כמו זכוכית צלולה והאור, השפע וההשראה האלוהית יכולה לעבור דרכנו. במצב כזה אנחנו נמצאים באפס מגבלות ומקסימום פוטנציאל.
אז השאיפה היא להגיע למצב הנקי הזה, של נקודת האפס. אבל אנחנו נמצאים בעולם, ובאינטראקציה איתו כל הזמן אוספים אלינו זכרונות, הכל דבק בנו, ממשיך להיות מאוחסן בתוך התת מודע שלנו, ומעכיר את הצלילות. ובמצב כזה האור לא יכול לעבור דרכנו. ואז אנחנו חווים בלבול, סבל ובעיות, אצלנו ואצל מי שסובב אותנו.
יש כאן נקודת הנחה של אחריות קיצונית: כל מה שפוגש אותי הופך להיות אחריות שלי. אני זו שצריכה לעשות תהליך ניקוי על התפיסה שלי שהתלכלכה, על תכנותים שנדבקו בי ולא שחררתי, ושגורמים לבעיות שלי ושל כל מי שסביבי. כל בעיה שמציגה את עצמה בפני, היא הזדמנות לנקות עוד זיכרון שמפעיל אותי, עוד תיכנות שדבק בי, כמו וירוס שנדבקתי בו ואני משמרת. הכל בעיה שלי. גם הכאב במפרקים, גם הקושי של הבת שלי, וגם השחיתות בפוליטיקה. אם זה הגיע אלי – זה שלי.
המודע שלי פוגש רק את קצה קצהו של מה שנכנס לתת מודע. ואין לי מושג מה קורה בתת מודע, איזה זכרונות של דורות על גבי דורות אחורה זה פוגש. איזה כאבים, איזה פגיעות.
לכן העבודה היא לנקות. כל הזמן לנקות.
מצאתי את עצמי בזמן הליכת הבוקר, משתמשת ב4 המשפטים שמוצגים בספר בתור הכלי לניקוי: אני מצטערת. אנא סלח לי. אני אוהבת אותך. תודה.
מצאתי את עצמי מגיעה לרגש אמיתי ועמוק, חרטה, בקשה, אהבה. לא הבנתי בדיוק מה אני עושה, אבל עשיתי את זה בכל זאת. כל פעם כיוונתי את זה למשהו אחר. פעם אמרתי את המשפטים לאלוהים, פעם לבעיה עצמה שעלתה, למי שיצר בי קונפליקט, פעם לעצמי. אף פעם לא הצלחתי למצוא את עצמי בתוך טקסטים של תפילה, והנה קיבלתי לי פה מתנה: חיבור לתפילה. למי? למה? לא ברור, אין לי תמונה של זה, אבל הרגש התחבר. יפה.
עכשיו, זה לא היה לי כזה פשוט כל העניין. כי מצד אחד, העקרונות שתיארתי הם אלה שדיברו אלי. אבל הספר מלא גם בדיבורים הזויים למחצה או לשלושת רבעה, או לחלוטין, ולא היה לי קל עם זה. כאילו, מצד אחד נותנים את המודל היפה הזה שאפשר לעבוד איתו (גם עם רעיונות כמו לדבר אל החלל שאנחנו נמצאים בו, אני יכולה להיות עוד בנוח) אבל כשמתחילים כל מיני כלי ניקוי שמרגישים שילד המציא אותם – לאכול אוכמניות זה ניקוי, לשים מים בבקבוק זכוכית כחול ולשים בשמש זה כלי ניקוי – התחלתי להתנועע באי נוחות.
כמו שאני עושה תמיד כשמשהו מעניין אותי, עשיתי קצת חיפוש באינטרנט, מצאתי אתר ישראלי, כמה אנשים שמידי פעם כותבים על ההתנסות שלהם עם ההואופונופונו, וקבוצת פייסבוק, ונתתי להם להיות במרחב שלי, לחלחל לאט.
ואחרי כל החילחול הזה, נרשמתי לסמינר של יומיים שהפך לאינטרנטי בגלל הקורונה, ונחשפתי לתהליך שלם יותר ולעוד כלים.
מה שהתחדד לי בסמינר זה גם הבנת הבסיס, וגם העניין שבעצם אנחנו כל הזמן עובדים רק מחלק אחד, מהמודע. ולא בקשר עם חלקים אחרים, שחיוני להיות איתם בקשר כדי שהמערכת תעבוד בשיתוף פעולה. ההואופונופונו קורא לעל מודע – אבא, למודע – אמא, ולתת מודע – ילד. ומזמין את האמא, לקחת אחריות על הילד, לטפח את הקשר איתו, לדאוג לו, וללמד אותו את התהליך.
וההסתכלות על עצמי כמכלול של אבא, אמא, וילד, עשה לי איזה סדר בנושא של אהבה עצמית. כולם אומרים שלאהוב את עצמך זה הבסיס, אבל זה לא כזה פשוט. מחבבת, נו. המבט השיפוטי הרבה יותר חזק מאהבה. ופתאום התפיסה הזאת של החלק שבי שהוא הילד שיושב בתוך התת מודע, משכשך בתוך כל הזכרונות והשיט שהמודע שלי זורק עליו. זה מחשבה נוראית, איזה הפקרה. וכשיש לי את התמונה הזאת בראש, נולדת בי חמלה אמיתית, ואהבה, שאני בפירוש יכולה לעבוד איתה.
זה גם נתן לי יותר סימפטיה לכלי הניקוי ההזויים משהו, יאללה, נכנעתי. שמה בקבוק כחול בשמש, ומשחררת את זה לגמרי. מי שמש, וצבעים ואוכמניות ועוד המון כלים מצחיקים ונחמדים. רוחניות לא חייבת להיות חמורת סבר כל כך. ולא מוסברת כל כך. כאילו, תסבירו מקווה, או לחם הקודש. כולם קצת מוזרים בתכל׳ס. אז מה שעובד נו שויין.
ויש פה הרבה עומק לעבוד איתו. גם ברמה של לקחת אחריות, גם ברמה של לטפח קשר יומיומי עם הילד. גם בדרכים שונות להשתמש ברעיונות כדי להגיע לתובנות, גם בהמון כלים ששמים אותי במצב של תשומת לב.
פיתחתי לי הרגל ליומן ערב לפני השינה. כותבת לי סיכומון של היום, ומסמנת לעצמי נושאים שעלו לניקוי: תפיסות, בעיות, קשיים, אנשים, כאבים, הכל. האם הניקוי באמת עובד ומשפיע על המציאות? אני לא טובה בלהכריז על ניסים ונפלאות, וגם לא מספיק אופטימית כנראה. בהיסוס אני אומרת שראיתי דברים פה ושם שאחרי שעלה נושא לניקוי, פתאום צץ משהו לא צפוי בהקשר שלו. אולי, אולי, מי יודע. מבחינתי התהליך עצמו נותן לי הרבה וממקד את המאמצים שלי. שם אותי במקום של תשומת לב ואיסוף תובנות ולקיחת אחריות ברצון ובקטע טוב ולא באשמה, התגוננות והכחשה, שזה אדיר.