היומן שלי / אווה אדוריאן

לפני כמה שבועות עמדנו מעל הקבר של סבתא אווה, מציינים שנה למותה. ובין כל הדברים שנאמרו, דודה שלי שלפה חוברת מודפסת והקריאה טקסט שסבתא כתבה כשהיתה בת 15. מה זה? נפתחו לי העיניים בפליאה.
מסתבר שיש כמה חלקי יומן ומכתבים מ1941-2 (מפראג, לפני שעברו לטרזינשטאט) ומ1945 (במהלך השחרור, סוף המלחמה והחזרה לפראג), וחלקם כתיבה בדיעבד, שסבתא תרגמה לעברית מתישהו, וגילה שכפלה. אז כמובן שישר שמתי יד על החוברת לקרוא, לסרוק ולשמר.

הקריאה של זה, עם כתב היד המוכר של סבתא, ובהיכרות עם הסיפור ועם מי שהיא היתה (עדיין קשה לי לדבר עליה בזמן עבר), והתוודעות לעומק שהיה בה בתור נערה, ועוד במציאות בלתי נסבלת. אנחה.

בחודש הבא הבן שלי נוסע לפולין עם בית הספר, אז החלטתי לנסות להקליד את הטקסטים, כדי להנגיש אותם בשבילו, ובעצם לכל מי שרוצה הצצה אותנטית למציאות שהולכת ומתרחקת מאיתנו עם הזמן שעובר והאנשים שנשארים.

24.12.1941 פראג, חג המולד

את הולכת. בחוץ חושך, קור , רוח. יצאת מחדר לא מאוורר, מואפל, תאורה חלשה, נפרדת מקבוצת אנשים שהיו אמורים להיות משמעותיים עבורך ואין להם חשיבות ממשית, שהתנהגו היום כחבורה של ילדים רועשים ומטופשים, לא ממושמעים.

בחוץ שקט ומעט אנשים. חג המולד – כולם מבלים עם משפחותיהם, ובכל אחד יש קצת מהציפיה והשמחה של ילד. את הולכת וחייבת להוריד את הכובע, את רוצה להניח את ראשך לזרם האויר הצח. עוצמת עיניים, מתכופפת קדימה, הרוח תומכת בך, והולכת. כל כך הרבה דברים מתעוררים בתוכך, כל המרירות של היום נמוגה, ופתאום את בן אדם טהור ומלא. ברגעים כאלה ברור לך שלחיות זה נהדר. תראי, רוח, אני חזקה. תראי איך אני מפלדת לי דרך דרכך. רוח – את חיונית. את עוזרת לנו להיות מודעים לכוחנו, לכוח הרצון שלנו, לגרעין הטהור, של ילד, שבתוכינו. רוח, את חייבת להיות, כדי שתתמכי במושפלים, את חיונית, כדי שהמתנשאים ירגישו שיש כוח שפועל נגדם. רוח, תהיי כאן עבור כל המהססים, שיבינו שבחיים חייבים להתמודד. רוח, תעזרי לכל שליבו עצוב להרגיש עוד פעם כילד ולשמוח. רוח, רוח של הערב, תסירי מהאנושות את כל שמכתים אותה!
אך מה, כרגע אין מיואשים, אין אומללים, אין חזקים, יש רק ערב חורפי, רוח והאדם הצועד בו.

לילה, קור, רוח ובן האדם. יפה. אפילו ירח מאיר לי שתי שורות בתים מופלאים. זה כל כך יפה שהיית רוצה לאחוז ביד של מישהו. היופי הזה הוא כבד מידי לאיש בודד. אינני יכולה לשאת את כל זה. פתאום כל היופי נהפך לעול, עול כבד – כי אין עם מי להתהלך. אין מי שביחד איתי ינופף לירח המסתתר, למי שהייתי יכולה לספר מה הרוח נתנה לי הערב. לא, אין צורך לספר: מספיק מילה או שתיים, ושתיקה. שתיקה, כי אנחנו מבינים, שתיקה שמאחדת שני אנשים, שתיקה כי ליבנו ומחשבותינו בהתאמה. שתיקה, כי סביב לילה, רוח וירח. ואהבה. פעם, כשיהיה לי חבר, אני רוצה ללכת איתו בערב שכזה. כשפעם יהיה לי… אבל בינתיים אין לי עם מי להתחלק ברגעים כאלה. וכל היופי הזה הוא כבד, לוחץ עלי, כבד מידי עבורי. רוח, חכי קצת, תניחי לי עוד לרגע קט – רק עד שאגיע הביתה! רוח, תשקטי, כדי שהבודדים לא ירגישו עוד יותר מבודדים, שהטובים לא יהיו לממורמרים, שהרגשנים לא יתפרצו בבכי. רוח, אני מבקשת ממך – תניחי לי!

בבית אור, קר, האויר עומד. מרגישים יותר מידי מרירות, יותר מידי לאדם, שכרגע התאבק עם הרוח. שקט כאן, אבל השקט הזה חונק אותי. שקט שרק מבקש שתשבור אותו. שקט שמכריח אותך לדבר. אחרי השקט – עצבנות. כמה זה מאמץ להפגין מצברוח טוב, את מחייכת, מתבדחת, את חייבת לביות סבלנית, בלי עצבים, רק היד מתחת לשולחן נסגרת לאגרוף. תקחי את עצמך לידיים, הרי את צעירה ועלייך לתמוך בהורים. ובכלל אנשים בוגרים – עליהם עבר הרבה בחייהם, ויש להם בעיות גדולות ורציניות יותר ממך. ויש להם פחות מהחיות הבלתי מעורערת להחזיק מעמד ולחיות ממך.
אבל את ריקה מבפנים ואין לך מה לספר. פתאום את נעשית פאסיבית. עוזבת את הניסיונות העקרים, ואת רק מחכה שהשקט ידרוס אותך. לא, לא ידרוס. חצי דקה לפני זה המשפחה מחליטה ללכת לישון. אז לילה טוב, ובעיקר חלומו פז!
ובן אדם צוחק, ששוב עבר יום וכך הוא נשכב לישון. צחקו אנשים, צחקו על הכל – בעיקר על עצמכם! רק שהצחוק הזה שורף ודוקר..
חשבת שהרוח מביאה רגיעה?

17.2.1942 פראג

אז, רוז׳ו, התחתנת! מה לאחל לך? מזל טוב? כל טוב? אושר ועושר? מה האימרות המקובלות? אינני יכולה לאמר שהיו לי איזה רגשות עזים. קודם כל זה היה כבר מזמן מצופה, ושנית, שנתיים לא להתראות איתך ולקרוא במכתבך: ״אתמול קמתי בשעה 6״ זה משנה הרבה. הרי אני אפילו לא כל כך מכירה אותך. אני חושבת עליך, רואה את דמותך ותמיד בקשר לאיזה ביפור או מאורע. והיתר, זה כבר הדימיון שלי, אני מייחסת לך תכונות ומתיחסת כאילו הן שלך באמת. האם זה כך? רק לא ברור לי מאין אהבתי אליך, מאין החשיבות שיש לך עבורי. קשר הדם? הערצה של האחות הגדולה? אני כותבת לך, מלאת אירוניה ומרירות.

קשה לחיות כאן, קשה, מעופש, בלי תוכן, מייאש. ובן אדם הולך לאיבוד, הוא איננו אפילו מספר, כי הוא רק אחד, והיום הכל מתנהל באלפים ובמיליונים. ואז יש לך הרגשה שאת קטנונית ואנוכית, שאת מתעסקת עם הכאב הפרטי שלך. מטופש, כשאין שיווי משקל בינך ובין העולם. חוסר משקל לגבי הכל, פרט לצורך להעמיד פנים כאילו שיש לך. אילו ידעת, רוז׳ו, כמה בא לי לצעוק, בכל רעם לכל העולם, כמה בא לי לשלוח את כולם לכל הרוחות, רק שיניחו לי לכמה רגעים, כמה הייתי רוצה לענות בגסות, כשחוזרים כל הזמן לאותם הדברים – ויוצא מזה רק חיוך מאולץ ו: ״…אל תסתכלי על זה ככה, יכול להיות שאת טועה…״ ואז אין לי ברירה, אלא להגיד לעצמי, שהדמעות מציירות לה שביל על הפנים המאופרות. זאת רק שאלה של גבול. גבול לאירוניה, אחרת זה יהיה לגמרי הרסני, ואין דבר פחות בונה מגישה כזאת!

הייתי היום שוב בביקור בבית החולים לבקר את סבתא. באותו החדר – שתי מתאבדות. בת 19, ואשה בת 75. בלי הכרה. לפני שבוע מישהו התמוטט, אחת אחרת בחשד לגידול במוח סובלת כאבים עזים, שתיהן נפטרו. התחלופה שם עצומה. חלק האנשים מתו, בחלקם הוחזרו לטיפול אחר. לא, אחרי כל כך הרבה זוועות וכאב, כל כך הרבה תמונות של ייאוש – אינני עד כדי כך רגישה כמו שהייתי. הלב מתקהה מכל הסבל הזה. אבל הביקור היום באמת היכה אותי. ואין עם מי לדבר על כל זה. לפעמים יש לי הרגשה, שלא אוכל לעמוד בכל זה לבדי. או שאשתגע, או שאשתפך לפני מי שיחצה את דרכי. ואז אני נזכרת בך, רוז׳ו, אחותי! רומנטיקנית שכמותך! אל תהרסי לי את התמונה הזאת, תשאירי לי משהו יפה בחיים, כעמוך התווך למחר, לחיים שאצטרך לבנות בעתיד. תשאירי לי לפחות את האשליה הזאת, כדי שלא יתמוטט עולמי? לא, להפך, לא ההווה אבל התקווה, האמונה, המחר, המאבק על העתיד חייב להישאר בי! אחותי רוז׳ה!

למעשה רציתי לאחל לך ולפרנטא מזל טוב. במקום זה כתבתי לך על עצמי. אני יודעת שאת מבוגרת ממני, וכנראה לא כל כך זקוקה לי, אבל שתדעי, לא רק לי יש אחות, אלא גם לך בכל צרה. אילו לא הייתי בת 15, הייתי מברכת אתכם. אבל כך אני יכולה רק לאחל לכם כל מה שהראש והלב שלי – הכל הכי טוב – יכולים להמציא. אני יודעת שתהיו מאושרים, כי תלכו ביחד ולא רק זה לצד זה. אבל אפילו כרגע, כשאני כותבת, אני מרגישה שזה לא באמת מה שהייתי רוצה להגיד לכם.

28.2.1942 פראג

אינני יודעת מי אני, איפה ואיך אני. כל כך הרבה קולות בתוכי, כל כך הרבה דרכים, ואינני יודעת מי מכל אלה זה אני. קשה לי להימצא בחברה. אין לי דברים מבדחים, טפלים, לא מחייבים, דברים שזורקים לאויר סתם כך לספר. כנראה שאני פשוט משעממת, אני לא יודעת לנהל שיחות כאלה. זה יוצר בי מתח. אני שמחה שוב לחזור הביתה ולהיות לבד, ביחד עם זה אני מרגישה החמצה, פספוס – מפגש שכזה משאיר אותי ריקה. ואז, כשאני רק עם עצמי, כל כך הייתי רוצה בנוכחות של מישהו שהיה מקשיב לי, היה לי כל כך הרבה מה לספר לו. מצב מביך – לברוח מחברה, וביחד עם זה להיות כל כך זקוקה לקשר.

זמן מה הייתי בלי משברים. בקושי משהו הביא אותי משיווי משקל לתגובות רגשיות. בעיני זאת היתה התאבנות – אדישות. חשבתי אז שכל דבר אחר עדיף על אדישות כזאת, אבל ״הרוחות שקראתי להם לא עוזבות אותי עכשיו..״ קראתי באיזה ספר של פסיכולוגיה שמצבים אלה ידועים כתופעת התבגרות. יופי! אז הכל מדעי ובדוק. נורמלי.

הייתי צריכה להרכין את הראש ולהגיד ״ככה זה!״ אבל אינני יכולה לקבל את זה, אני צועדקת שזה לא הוגן, שזה מיותר, לשם מה כל המהומה? לפעמים נראש לי שאני כמו הגולם במחזה של צ׳פק: ״כל העולם מתנדנד – כי אני בא לעולם!״ וכל זה שיצא מזה פרפר שיחיה רק יום אחד. ובכל זאת כל אחד מאיתנו מחזיק חזק במעקה ואומר: הרי זה אי אפשר שכך יהיו הדברים, הרי אני חייבת להחזיק מעמד, אני הרי עוד לא יודעת הפילו מה זה לחיות, הרי יש בי כל כך הרבה כוח, רצון, שאיפות, הרי נולדתי לשם משהו, לא רק סתם, ללא תכלית.

למעשה אין לי זכות לכל ההרהורים האלה. עוד מעט אהיה בת 16, גיל שחייבים בו בגרות מסוימת. אף פעם אינני מצליחה לקלוע יש ל16, או שאני מרגישה את עצמי מבוגרת מידי, או יותר מידי טפש עשרה. איך זה שאהיה כבר בת 16? הרי זה שנתיים אסור לי ללמוד בבית הספר. אמנם אני קוראת הרבה מאוד ספרים, אבל זה לא לימוד ממש. וגם אין לי שום הכשרה מקצועית. נכון, אני עוזרת בבית, למעשה הרבה פעמים אני מנהלת את כל משק הבית – כל פעם שאמא חולה – וזה לעתים קרובות. אבא נזרק מהעסק שהוא ניהל והיה שותף בו. נכנס מנהל גרמני כי החברה היתה בידיים יהודיות. כמו כולם, גם המשפחה שלנו מנסה למצוא איזשהי אפשרות להגר, לא חשוב לאיזה ארץ. עומדים יום יום בתורים ארוכים לפני שגרירויות שונות, אבל בלי הצלחה.

בינתיים אבא עשה קורס הסבה בקהילה היהודית – הוא לומד להיות קונדיטור. לחשוב, שאבא היה בטורקיה כדי לבדוק אפשרות להעביר את בתי החרושת של משפ׳ פיק (גם של הדודות של פרנטא) כדי שנצא כולנו יחד, לחשוב שהוא חזר לפראג צמוד לכניסת הגרמנים! כמה חבל! אבל היום כבר מאוחר מידי, ממשיכים לחפש. ההורים רצו לשלוח אותי עם טרנספורט ילדים לאנגליה, אבל זה לא הסתדר. הם גם חשבו אולי למצוא דרך, אולי דרך שויצריה, ושאקבל אישור כניסה לארץ – היה מדובר על זה שאולי מיצי תהיה אחראית עלי, אבל בינתים פרצה מלחמה ומכל התוכניות לא התגשם דבר. אני רואה כמה זה קשה לאבא. הוא לא מתלונן, אבל אני רואה. צדובר גם על זה שאם לא נצליח לצאת, אולי אבא יעבוד כמנהל של ביצ החולים היהודי מטעם הקהילה. אולי גם אני אעבוד באיזה מוסד ילדים יהודי, אבל אסור לי כל עוד לא מלאו לי 16 שנה.

בינתיים מתרחשים דברים קשים. יום יום איזה גזירה חדשה. הכל נסגר עלי – עלינו.

18.5.1942 פראג

כל כך הרבה עבר עלינו ביומיים האחרונים. אתמול זה התפשט כמו מפולת. רק יוצאת מהבית: ויקי לבד בטרנספורט, בלי הורים. הוא בן 16. אולי טעות? למהט, בתוך העיר, התרגשות איומה, כולם עצבניים, מרוגשים, ממהרים. יש רחובות שמשנים את מראם. את הולכת ומרגישה ציפיה, משהו באויר, זה תלוי מעל הראש – מתי זה ייפול? איפה, מי, מתי.
אנשים ממהרים, מתאספים בפתח הבתים – לכל הרוחות, מה קורה? טרנספורט? רק אנשים צעירים? בחורים? מגיל 16, בלי משפחות. אולי זאת רק שמועה?
אני יושבת בקור טיפול בתינוקות. הכל מתערבב לי בראש: ״הנקה…״ מי נוסע? שמות? ״..להחזיק את התינוק…״ האם כל החברים שלי נוסעים? ולאן שולחים אותם? ינדה, קמילי, פבל? מי עוד? על הומזה זה לא בטוח… ״…אחר כך מורחים…״
אחרי שהשיעור סוף סוף נגמר ישר למועדון. מלא אנשים. את מי שוגשים כולם בתוך הטרנספורט. העיר מתרוקנת מהצעירים שלנו, מהדור החדש. כל כך מזועזעת מהחדשות היום. הרי הם לוקחים את האנשים הכי טובים, חברינו – מי ישאר כאן? איך יתפקד ארגון העזרה של הנוער בלעדיהם? רק עלינו הבחורות? איך יתנהלו כל יתר הדברים? נשאר כאן רק בחורות. אני נהנית יותר מחברות עם בחורים. החברות הזאת יותר עמוקה, בלי משחקים, יותר נאמנה, בלי תחרותיות. ואולי גם אותנו הבחורות ישלחו כך? יפרקו את המשפחות – יפרידו בינינו בלי שנדע אחד על השני? ההתרגשות בעיר היא עצומה, וגם המועקה.
מנסה לשלוט על מצב הרוח שלי מנסה להתנהג כרגיל, מנסה להיות נסבלת. הכל נופל לי מהידיים – זה מתוך העצבנות קורה לי, זה ממש קורה בשרשרת. הידיים רועדות – לא מתרכזת במה שאני עוסקת. רק בעבודה עם הילדים אני יכולה קצת לשכוח. אני שמחה שאני חוזרת מהעבודה הביתה כל כך עייפה, זה בדיוק מה שאני רוצה – להיות עייפה ולא לחשוב!

1942

עוד מעט אהיה בת 16. איזה מועקה! הרי אין לי זכות לכל מצבי רוח כאלה, לנדנדת רגשות שאני נמצאת בה. הרי זה גיל שכמעט כבר אמורים להתנהג בצורה בוגרת. איכשהו זה אף פעם לא מסתדר לי. הגיל הזה. בין שאני מרגישה יותר מבוגרת או, איך לומר זאת, יותר ילדותית. איך זה שאני כבר בת 16? הרי זה שנתיים שזרקו אותי מבית הספר, לא למדתי מקצוע וגם שום דבר אחר. יש לי אמנם די השכלה, אבל הכל זה כזה למחצית, שטחי, לא לעומק. אין לי זה לתועלת כלשהי. במה זה עוזר לי? זה שאני יכולה לשוחח על הרבה נושאים? לזה מספיק שיש איזה מושג – אין צורך בידע אמיתי. וחוץ מזה? כעת אני עוזרת בבית. אוקי, גם זה חייבים ללמוד. אבל אם במאמת למדתי לבשל או כל יתר העבודות? אני מסתדרת עם זה, אבל לא יודעת את זה באמת. ובכלל: עבודות הבית! הרי זה כל כך משעמם כל הזמן זה חוזר על עצמו, עבודה מכאנית שלא דורשת מחשבה. ביחד עם זה יש לי כל הזמן מה לעשות. מייאש. עבודות כפויי טובה. אינני יודעת לשם מה אני בכלל כותבת. הרי אין לזה שום טעם!

היום היתה לנו שיחת פרידה עם פבל. פרידה, למרות שאין לי יחס אישי אליו. הוא מרוחק ומתנסה. אולי הוא לא כזה אלא רק מעמיד פנים. אולי זה רק סגנון?

נדמה לי שבזמן האחרון זה כל הזמן מסתובב לי בראש. כל הזמן אני בודקת את התנהגות האנשים, מה הם אומרים – האם הם מתכוונים לזה באמת או למשהו אחר? משהו אחר שצריך לגלות. אינני יודעת מה לקחת ברצינות אצל אנשים ומה רק העמדת פנים. איך עלי לדעת מי הם באמת? האם האנשים יודעים את זה בעצמם? מסכה. מה לא מסכה שמסתירה? תאטרון: במילים של שיקספיר: ״העולם כולו במה, לכל אחד מאיתנו תפקיד, או יותר״.

19.6.1942 פראג

התכנסנו, כל אלה שעוד כאן, מכל המגזרים, התנועות, וגם צעירים סתם, במגרש ״הגיבור״. איזה מין של ספירת מלאי. חיכיתי שבמפגש הזה נגיע לאיזה התגבשות, אבל זה לא קרה. כל אחד מכונס יותר מידי בתוך עצמו – מרוחק לגמרי אחד מהשני. יושבים ביחד, ואחד לא עם השני, אפילו לא רואה אותו. כל מה שנאמר נראה מיותר, סתמי. ההווה שלנו הוא רק זמן שאול שניתן לנו על תנאי. מחכים. מחכים כולנו למשהו שאין לנו מושג עליו. משהו שמחכה לנו בקרוב. זה כמו החרב דמוקלוס – אולי עדיף שכבר יפול? אולי זה עדיף מאשר לחיות באי וודאות נצחית וחרדה? אם סוף – אז שיבוא מהר! אנו אדישים ליומיום שלנו, שונאים אותו כי נאלצים להיות בו סבילים. אין לנו בו חלק, אין אפשרות להשפיע על מהלך הדברים. אנו אולי אפילו לא רוצים ליצור קשר בינינו. הרי רוב האנשים איתם היו לנו קשרים הדוקים אינם. נעלמים אחד אחרי השני. וכך היתר יושבים זה על יד זה, וחומה בלתי נראית בינינו. לשם מה להתקרב ולאבד אותו בהמשך? חבר אחרי חבר! אנשים הקרובים – אחד אחרי השני…

נובמבר 1942

הלחץ הוא בלתי נסבל. זה שכולנו מרגישים את אותו דבר לא עושה את התחושה פחות קשה. ממה אני מפחדת? והאם בכלל? כדי להוכיח לעצמי שאין בי פחד אני בוחרת רחובות חשוכים באופן מיוחד ובודקת את עצמי. לא, חושך לא מפחיד אותי, לא סערה ולא ברקים, אני אוהבת לצפות בהם. אין בי פחד מהלילה כי לילה זאת שינה, ושינה זאת שכחה. לפחות לזמן מה. איזו שכחה! הרי גם בחלומות ממשיכים לרדוף אותך ענייני היום וכל שעבר עליך במשך היום. למעשה המודע שלנו עובד בלי הפסקה, הכל קושר אותך למציאות היום. האם אני מפחדת למות? כרגע זה לא נראה לי כל כך נורא, אולי אפילו במידת מה ישועה, שחרור מכל זה… התחושה היא שמערכת בלי רחמים מובילה אותנו כמו בפס נע קדימה, לקראת פתח של הר געש. בינתיים יש בעיות כל יום, שחייבים לפתור אותן. הזמן לא עומד דום, הוא רץ קדימה.

איך אני רוצה לחיות? לשם מה? איך הייתי רוצה אילו הייתי יכולה לבחור? האם יש לי טעם ליים? האם יש לי ערך לאנשים? לחיי? מה קובע לגבי האנשים – הטוב והרוע? האם הכוונות או רק המעשים? ומה על האנשים שהכי טוב ויפה טמון בפנים ולא נראה לעין? אלף שאלות מתערמות. אני רוצה תשובות!!

15.12.1942

הבוקר קיבלנו זימון לטרנספורט ליום ו׳. אז זהו זה. ואני רגועה, כל כך רגועה, יותר מידי רגועה. אינני תופסת שבעוד כמה ימים אנחנו יוצאים לבלתי ידוע כאסירים, ומשאירים הכל כאן מאחרינו. סביר להניח שלעולם לא אחזור הנה, יש אפשרות שיפרידו בין המשפחה, שזה סופנו.

כל זה כל כך לא יאומן שאינני יכולה לתפוס את זה במלואו. אינני רוצה לכתוב על רגשותי, לא רוצה להתפלסף על מהות הגודל, לא רוצה לנבא את העתיד. זאת אומרת, לוותר על מחשבות על העתיד ולחיות מיום ליום… לא, אין לי חשק להרהורים. היום עלי להיות חזקה, אסור לי לנתח את המצב, להתיאש. אופטימיות, אפילו מהסוג הזול ביותר!

ההורים! אמא שלי – מה יהיה עליה? אני ממש מעריכה עד כמה שהיא מחזיקה את עצמהץ איך אוכל לראות אותם סובלים? למה כל זה? אני מרגישה את עצמי כל כך אחראית עבורם. רוז׳ו, אני מפחדת עליהם.

לא, לא לחשוב על זה! ברור לי דבר אחד: כאן לא מדובר רק על השרדות פיזית. זה יהיה גם מבחן הכובד של העמידה המוסרית. אני יודעת שאני רוצה להשאר בן אדם הוגן בכל התנאים. אני מבטיחה לעצמי לשאוף לזה בכל כוחותי, כל עוד תהיה בי נשמה. לא אהפך לאדם בלתי מתחשב, אנוכי, הפועל רק לטובתו. אשתדל לשמור את החיים הפנימיים שלי, לא להפוך לעציץ. להיות בן אדם ולא רק הקליפה שלו…

16.12.1942

רוז׳ו, אינך יודעת מה זה אומר ללכת כמו שאנחנו הולכים. רוז׳ו, אינני רוצה למות, כל החיים שלי רק בהתחלה, כמו ספר שראית ממנו רק את הכריכה. רוז׳ו, נתראה עוד פעם? היי שלום, דעי עד כמה את חשובה ליף כמה אני אוהבת אותך. את יודעת רוז׳ו, רציתי לחיות חיים טובים, נכונים. קבלי ממני הבטחה שלא אוותר, כל עוד יש בי שמץ של תקווה, שלא אגמור עם עצמי, שאאבק! אני מבטיחה כדי שלא אתפתה לשכוח… תהיי מאושרת רוז׳ו, ושיהיו לך חיים מלאים ומשמעותיים!

… אנחנו עוזבים עכשיו, הולכים…

זכרונות מפרייברג 1944

פרייברג. איך הגענו לשם? זה התחיל באחד המפקדים הפתאומיים באושוויץ. צעקות, צליל של רגליים של מאות נשים בבת אחת קופצות מהמיטות על קומות. מפקד בארום – סלקציה. שוב אנשי SS ממיינים. אלה שיצאו ״לצד הנכון״ עומדות בחוץ, בלי לדעת מה ההמשך. הקאפו – האחראיות על הצריף שלנו, מתרוצצות וזורקות רמזים שנישלח לעבודה. מי יודע? מי מאמין? לקראת הצעדה הן עוברות שורה שורה ושואלות – אם מישהו חלש או חולני כדאי להגיד ולהשאר כאן באושוויץ. אמא רוצה כבר להרים יד, ובאינסטינקט אני תופסת את ידה ומונעת ממנה. עוד לא ידענו א מלוא האמת, אבל היה לי ברור שזה לא מקום בו מטפלים בחולים ובחלשים. רק לצאת מכאן – יותר גרוע זה לא יכול להיות. וכך, לבושות בחורף פולני רק בשמלה, בלי מעיל, בלי גרביים, מסומנות בפס צבע של אסירים בולט, כך מעמיסים אותנו עוד פעם לקרונות לנסיעה לאי שם. אין חלונות, לא רואים אפילו לאיזה כיוון מובילה דרכנו. יומיים שלושה? אינני זוכרת. עד שהרכבת נעצרת, צעקות ״החוצה! החוצה!״. הורידו אותנו באיזה עיר, קרוב לבניין גדול – בית חרושת. לא יאומן, אבל חדרים שם מחוממים, מיטות על קומות, אבל יש מזרון ושמיכה, ויש אפילו מקום להתרחץ – בפעם הראשונה אחרי כל התקופה הזאת. אליה וקוץ בה – החום הנהדר טוב לא רק לנו, אבל גם לפשפשים בהמוניהם. קיבלנו לאכול מרק בקערה עם כף וספל אישי, דברים שלא היה מה לחלום עליהם באושוויץ. החזיקו אונו כמה ימים בקרנטנה, סתם בלי לעבוד. כמה ימים של התאוששות, מפחד ממחלות מדבקות. בינתיים התברר לנו שבקומה מעלינו יש עוד נשים, נשים מפולניה, ואחת מהן מריה, הקאפו שלהן מצאו דרך אל בראון Scharfoorer, שהיה מפקד המקום. היא ניהלה את העניינים האדמיניסטרטיביים ואחרים. אישה יפה, מרושעת, שמיררה לנו את החיים בכל הזדמנות. רק בדבר אחד היתה מאוד לעזר: לאחר שהיתה בהריון היא שמרה שגם יתר הבחורות שהיו בהריון לא ייזוקו. ידוע לי אפילו על שני תינוקות ששרדו – הם נולדו בקרונות הרכבת שהובילה אותנו ב1954 למאוטהאוזן. אחד מהם פגשתי בפראג עם עגלת ילדים והיא סיפרה לי שהבת שלה מתפתחת כרגיל ושהיא בריאה!

בחזרה לפרייברג. הזמן המנוחה נגמר מהר וסידרו אותנו לעבודה. זה היה בי״ח לחלקי מטוסים, התברר לנו בדיעבד, שאילו היו חלקי טילים V2, שאיתם הפציצו הגרמנים את לונדון. החזיקו אותנו בנפרד, לא היה לנו מגע עם עובדים-עובדות אחרים. עבדו שם גם שבויי מלחמה כל מיני – הכי גרוע היה מצבם של השבויים הרוסים. בהתחלה עבדתי על כנף ארוף עם פצירה. פיתחנו לנו מערכת אזעקה – שיר מסויים, כשמתקרב אחד הגרמנים התחלנו לעבוד במרץ, אחרת לא התאמצנו במיוחד לגמור את העבודה. עבדנו שעות ארוכות, עד 14 שעות. אחרי תקופה קצרה העבירו אותנו למחנה צריפים מחוץ לעיר, כך שלזמן העבודה התאסף עוד המצעד לבית החרושת ובחזרה, כל זה בקור של -15 בלבוש החסר שלנו. אבל בצד השני זה איפשר לנו לראות סביבנו קצת חיים נורמלים, בתים עם וילונות, פרחים…

היחס אלינו בבי״ח היה שונה, לפי הMeizster. אחראי הגרמנים שאצלו עבדתי השרה (Scharfurer) לא הסכים שהם יכו אותנו. הוא אמר: ״את היהודים שלי אני מכה בעצמי״. וכך זה היה מידי פעם. זכור לי מקרה שהתבלטה לו איזה אישה והוא שאל אותה מה שמה. הרי לא היו לנו שמות – רק מספרים. האישה הזאת אמרה את שמה: ״בראון״. הוא היכה אותה כל כך, עד שנפלו שיניים ודיממה כולה. כל זה על החוצפה, שליהודיה יכול להיות אותו שם כמו לו.

בזמן הזה התחילו הפצצות על דרסדן הקרובה. ראינו ובעיקר שמענו רעש המטוסים העוברים וראינו את הפחד בעיני הגרמנים והנשים הגרמניות (לא SS) ששמרו עלינו. הן היו מהסביבה, גויסו לא לפי רצונם, וכמה מהן אפילו היו אנושיות במידת מה כלפינו. באזעקות סגרו אותנו בתוך אולמות העבודה ובעצמם מיהרו למקלטים. רק פעם אחת, כשנפלה פצצה בקירבה וחלק הבניין של בית החרושת ניזוק – העבירו אותנו גם בחיפזון למקלט. הרי כבר פעם אחת הופצץ הבית חרושת והפועלים שם נהרגו, לכן הביאו אותנו להחליפם. אנשי בית החרושת לא רצו להסתכן להישאר בלי כוח עבודה ולא היו מסוגלים לספק את החלקים הנדרשים. 

היתה לנו רופאה, שבויית מלחמה רוסייה. היא עזרה הרבה לאמא (בתור ילידת רוסיה) וסידרה לה עבודה בקילוף תפוחי אדמה. למרות השעות הארוכות זאת היתה למרות זה עבודה בישיבה ובלי לחץ. לפעמים קיבלה קצת יותר אוכל, לפעמים הביאה משהו לאכול והיתה מאוד גאה שיכלה לעשות זאת. 

בינתיים פרצה שם מגפה של Scarlafiad difteria ואני נדבקתי. פתחו חדר איזולציה, צמוד ל״מרפאה״ שרק קיר עץ הפריד בינינו. כך שמענו את תוכניות של ״שרה״ לשלוח את כל החולים בחזרה לאושוויץ. אין צורך להגיד מה שזה היה אומר עבורינו. אבל אז כבר הגרמנים היו בנסיגה בכל החזיתות והיו זקוקים לקרונות למטרות צבאיות וכך אני (וכל החולים האחרים) נשארתי חיים. לא מעט בחורות מאותו חדר חולים נפטרו ממחלה זאת. כשהרגשנו קצת יותר טוב והחום ירד, דיברנו כל הזמן על בישול ומאכלים האהובים עלינו. אני זוכרת שחלמתי על דבר פשוט: פירה תפוחי אדמה, שאמא היתה מבשלת לנו כשהיינו חולות. זכור לי שהיה מופיע מידי פעם רופא גרמני במדי SS. הוא סיפר לחובשות שנשלח לשרת באושוויץ ושפשוט לא היה יכול לעמוד בזה. ״עם הכל מה שידוע לכם, אתן עוד לא יודעות כלום על מה שנעשה שם!״ הוא כנראה התכוון לניסיונות של מנדלה. האיש הזה קנה עבורנו תרופות מכספו, אפילו שהיה SS, כנראה נפתחו לו העיניים. גם כאלה היו..

אחרי שהבראתי קיבלתי בגד חדש, שהיה קצת יותר חם. סידרו אותי לעבוד עם ״ניטים״ בחלקים אחרים. אז כבר הרגשנו קצך יותר בטוחות ועשינו לנו מחלקי פסולת של מתכת מין סכין ובעיקר מסרק. כבר צמחו לנו טיפלה השערות, ואישה נשארת אישה גם בתנאים (..המשך קטוע..)

הקור היה הרסני. הרגליים וידיים שלנו היו מלאי פצעים. זוכרת לילה אחד שחזרנו הרוגות מעייפות לצריפים, הרגליים של אווה ל. התפוצצו מקור ודם זרם לה לאורך הרגל. היא פשוט אמרה: ״מספיק! לא יכולה, חא רוצה יותר!״. חיממנו לה את הרגליים וישבנו איתה כל הלילה עד שקצת התאוששה. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שבלי החברות והעזרה ההדדית לא היה ניתן לעמוד בכל זה. זאת לא אמירת סרק – זאת האמת לאמיתה. היינו רעבות, נכון. אבל למרות זה חסכנו כל אחת פרוסת לחם ומהריבה שקיבלנו פעם בשבוע כף, ועשינו מזה ״עוגה״ ליומהולדת כשהיה. לא אשכח גם ללילקה, איך היא עזרה לי לסחוב את אמא כשהיה לה קשה ללכת. ככה – מובן מאליו, בלי לדבר. 

בפרייברג היתה לי חוויה מיוחדת: לקראת חג המולד היה צריך להכין עבור ילדים גרמנים פליטים מקום מגורים באיזשהו פנסיון קטן. שלחו קבוצה של 5. חורות ואותי ביניהם, לנקות את החדרים. עד היום אני זוכרת את הדרך בשלג, בסביבה של יער, לא ללכת במצעד – כמעט חופשי… להרגיש בן אדם. אחרי העבודה הושיבו אותנו לשולחן והגישו לנו ארוחה חמה. אינני יודעת מה ריגש אותי יותר – כל זה או המנגינה שמישהו ניגן בפסנתר. הרגשה כמו במנהרת זמן: לחזור לעולם אחר, תקופה אחרת ולחשוב שכל זה עוד קיים.

בינתיים ההפצצות נעשו יותר ויותר תכופות, ראינו שמיים לוהטות, דרסדן כולה בערה, לא נשאר שם אבן על אבן. היו Meisterier גרמניים שלא חזרו מחופשה, החזית התקרבה, לא היתה אספקת חומרים, וכמובן גם לא של אוכל. הפסיקו לייצר – אנחנו בצריפים בטלות פרט לעבודות ״דחק״ – ניקיום וטירטור ע״י הקאפו שלנו. לא היה אוכל. התנועענו רק בכבדות, הרעב כואב, כואב ממש, עד שמגיעים לשלב שיש ריקנות בראש ובן אדם הוא כמו מסומם. במצב זה התחלנו מסע הפינוי. מסע של 3 שבועות, כשה״זרה״ מנסה בכל כוחו להשלים את משימתו: למסור אותנו לKZ בכל מחיר.  ״איש מצפוני״ שעומד בחובותיו עד לסוף…

זכרונות מאפריל 1945

הוציאו אותנו מהקרונות, קרונות להובלת בהמות, בהם הובילו אותנו במשך שלושה שבועות מאז שפינו אותנו מפרייברג. בעצם בהתחלה דחפו אותנו לקרונות פתוחים, בקושי נמצא מקום ישיבה לכולם. רק בשלב מאוחר יותר השיג ה׳שארא׳ קרונות סגורים שלא ניתן מהם לברוח. הוא היה נחוש בדעתו למסור אותנו לKZ כלשהו. קווי הרכבת היו סתומים עם החיילים הגרמניים שנסוגים, והיו הפצצות מהאויר של פסי הרכבת, כדי למנוע זאת – לא פעם בסביבתנו. כל שנשאר לנו לעשות, ועשינו זאת באופן אינסטינקטיבי – ששמנו לנו על הראש את צלחות הפח שהיו לנו. כשההפצצה נפסקה ואנו ראינו את הדבר המגוחך הזה, פשוט התחלנו לצחוק, למרות שמצבנו באמת לא היה מצחיק. ימים ללא אוכל, חוסר מים, על רחצה אין מה לחלום… והצפיפות, הצפיפות האיומה. בצד השני ראינו שהמלחמה הולכת להיגמר ושהגרמנים בורחים. איך להצליח לשרוד? לפעמים עברו מולנו קרונות עם שבויי מלחמה, הם ניסו לזרוק לנו קצת אוכל, כל דבר שהוא. זוכרת איך תפסתי תפוח אדמה (בלתי מבושל כמובן) חתכתי אותו לפרוסות ונתתי לאמא למצוץ אותם לאט לאט. פעם נעצרה הרכבת בתחנת רכבת בגבול צ׳כיה. זה היה יום א׳ ואנשים הלכו לכנסיה. כשהתברר שזה טרנספורט של נשים צ׳כיות, התחילו מהר מאוד לזרום אנשים עם סירים של אוכל. בהתחלה איים עליהם ה׳שארא׳ שהחיילים ירו בהם, אבל אחר כך שכנעו אותו שיקח את האוכל ויחלק אותו והוא עשה כך (גם להם, לחיילים ולשומרים, לא היה עודף אוכל בימים אלה).

בזמן האחרון לפני הפינוי מפרייברג, כבר לא עבדנו. החזיקו אותנו בצריפים מחוץ לפרייברג. ראינו איך מפציצים את העיר הקרובה, ראינו גלים גלים של אוירונים, ראינו את העיר בוערת. ראינו את הבהלה של השומרים. לפעמים כשעוד עבדנו והיתה אזעקה, הם ברחו למקלטים ואותנו סגרו בתוך בית החרושת, שבעבר הופצץ ונהרגו בו הפועלים. זאת היתה הסיבה בעצם, שלא גמרו אותנו ישר באושוויץ, כפי שהיה מתוכנן, אלא נשלחנו דחוף לעבוד בבית חרושת לחלקי אוירונום בפרייברג. הסתבר לי רק שנים אחר כך מדוע אין לי מספר על הזרוע כמו לכל יוצאים מחנות הריכוז. גדעון האוזנר מצא ברישומים, שהיינו מיועדות ישר להשמדה, כך לא טרחו אפילו לסמן אותנו. כך מסתבר שהאסון של פועלי פריה הציל לנו את החיים. עולם מטורף!

בימים האחרונים בפרייברג כבר היינו מורעבים. לא עבדנו יותר אז לא היה אוכל. נשלחתי לעבוד בגינה של איזה שומר ומצאתי שם קצת סלק בהמות – ממש מציאה. בהתחלה, כשאתה רעב, אתה מחפש למצוא משהו לשים לפה. כל הזמן מדברים על אוכל, ״מבשלים על יבש״. מאוחר יותר נעשה לך ריק בראש, סחרחורת, כל תנועה מאמץ, הרעב כואב ממש, יש התכווצויות, אין פשוט אנרגיה וכוח אפילו לזוז. במצב זה התחלנו את המסע שלנו – מסע שנגמר במאוטהאוזן. אחרי עמידה בקרונות סגורים בתחנה שעות אין ספור, לאחר שחשבנו שפשוט ישאירו אותנו להיגמר בתוך הקרונות סתם כך, הוציאו אותנו. שיירה של נשים שבקושי עמדו על הרגליים, יצאה לדרך.

זה היה יום מדהים ביופיו. אויר צח, שמיים כחולים, עצים מלבלבים, קצת פריחה מתחילה, רכס הרים מושלגים ברקע, משמאלנו נהר הדנובה. השיירה זוחלת בעליה, לצידי הדרך עומדות הנשים האוסטריות הטובות, והילדים הטובים – וזורקים עלינו אבנים. בדרך עברנו משאבת מים. אנחנו מתים מצמא והתושבים מגרשים אותנו במכות ובקללות.

לאן מוביל השביל הזה? לסוף דרכנו, לסוף חיינו? ביום נהדר וזוהר כזה למות? שערי המחנה מאיימים נפתחו ונסגרו אחרינו. מעמידים אותנו למסדר בחמישיות ברחבה מוקפת קירות. זה לא מבשר טובות. לאט לאט רואים כל מיני דמויות במדים חומים (לא השחורים של אנשי ס.ס), אנשים לא צעירים. אחר כך מתחילים לעבור מרחוק אסירים בבגדי פסים. שואלים מי אנחנו מאוטהאוזן היה מחנה ריכוז (לא השמדה) של גברים, ושם כלואים אסירים פוליטים מכל אירופה ומרוסיה. צועקים לנו לא לפחד, אין תאי גזים. כן, יביאו לנו גם אוכל ושתיה. כשזה קורה אנחנו רק מתנפלות על המים. לא מסוגלות לאכול, הפה שורף, מלא פצעים, רק קצת מרק ניתן לבלוע. השאלה הנוספת שלנו האם שוב יגלחו לנו את השערות שכבר טיפה גדלו. כך זה, בני אדם!

בחמישיה שלנו לילקה ואמא שלה, אמא שלי ואני, וקדימה עומדת אוה, שהיא הקטנה והנמוכה בינינו. פתאום ניגש אליה איש די זקן במדים חומים, נותן לה משהו ליד וממלמל ״את דומה לבת שלי״. המשהו זה חתיכת שוקולד – לא להאמין. בינתים התפרסם שהגיע טרנספורט של נשים צ׳כיות. מופיעים אסירים ותיקים צ׳כים ומעדכנים אותנו שאנשין ס.ס עזבו את המחנה, שהוא מנוהל באנשי s.a שגויסו בין הגרמנים המבוגרים. מבטיחים להביא לנו קצת בגדים ובעיקר כל החדשות מהמתרחש, אומרים שהחזית מתקרבת.

בינתיים העבירו אותנו לצריפים ענקיים, באותה מתכונת כמו באושוויץ. אנחנו עדיין סגורות אחרי חוט תיל וחוטי חשמל עם מתח גבוה.

בפרייברג היתה רופאה, שבוית מלחמה רוסית, שכל הזמן עזרה לאמא כשנודע לה שהיא מרוסיה. היא סידרה לה עבודה בקלוף תפו״א בישיבה ובמקום חם, זאת היתה ממש הצלה עבודה. על ידינו במחנה סמוך מעברת לחוטי התיל, מחנה של ׳מוזלמנים׳ – שלדי בני אדם, עצמות מהלכות, בטן נפוחה ועיניים ענקיות, זה הכל. זה היה מחלקה של ״חולים״ בלי כל סיכוי לחיות.

אחראי על הרפואה פרופסור ר., איש נהדר, והרופאה הרוסיה מביאה אותי לפניו וממליצה לקחת אותי לסדר מחלקת בית חולים עבור נשים – מנמקת את זה שאני יודעת לדבר רוסית ועוד שפות נוספות. הוא בוחר גם באווה ושתינו מועברות לביתנים שהיו בעבר של הגרמנים שבינתיים ברחו. אבל אני מקדימה את המאוחר. קודם כל על ״השחרור״ כביכול.

בהתחלת מאי, לא ידוע לי תאריך מדויק, בדיוק בצהרים, כשהביאו את המרק בכלים גדולים לחלוקה, מישהו קרא לנו בהתרגשות מהר לצאת לחצר. בימים אלה כבר לא כל כך שמרו עלינו בגרמנים בקפדנות, כך שיכולנו לצאת מצריף המגורים. ושם כנגד עינינו, אנחנו רואות שהדגל השנוא עם צלב הקרס יורד מהתורן ועולה דגל לבן! שחרור! כבר ימים שומעים את הירי בסביבה הולך ומתקרב, אבל לחיות כדי לחוות את הרגע הזה.
כל עוד אנחנו לא יודעות מה לעשות מרוב שמחה, אנחנו רואות מחזה מחריד: מהמחנה הסמוך, מחנה ה׳מוזלמנים׳, עוברות דמויות את גדר התיל, מטען החשמל נותק, ומלאי סריטות ודם, מתנפלים על הכלים של המרק שעומדים בלי השגחה. מתנפלים, שופכים, רבים, אוכלים. אני חושבת שזאת אחת החוויות הקשות ביותר שבזכרוני. עד היום אינני יכולה לחשוב על זה בלי דמעות בעיניים. לחשוב שהנאצים הצליחו לדכא כל שמץ של אנושיות בבני אדם, פרט לדחף לאכול בכל מחיר. לא לתפוס שיום השחרור הגיע, שנהיה חופשיים, שהזוועה נגמרה, שום דבר לא היה חשוב למסכנים האלה – רק קצת מרק!

בדיעבד הסתבר, וטוב שלא ידענו זאת באותו רגע, שברגע זה היינו הכי קרובים להשמדה שרק אפשר לתאר. הבחורים, האסירים הצ׳כים מהמחתרת, סיפרו לנו לאחר כמה ימים ש״השחרור״ נעשה על ידי צוות סיירת טנקיסטית אמריקאים ששיחררו אותנו (לפי דעתם), והמשיכו בדרך. בינתים אנשי הs.s. שיזבו את הKZ התחפרו בסביבה חמושים, וכדי שלא יישארו עדים למעשיהם שיעידו נגדם, הכינו הכל כדי לפוצץ את המחנה. הבחורים פרצו למחסני הנשק, מצאו את המטענים ונטרלו אותם. וכך ניצלנו פעם נוספת ברגע השתים עשר!

כמה ימים אחר כך הגיעו האמריקאים ושחררו אותנו בצורה מסודרת. היו להם כוונות טובות אבל הם לא הבינו את המצב. האוכל שהזרימו בשפע הרג עוד המונים, מי שלא התאפק ואכל כמויות -נגמר. היינו חלשים מידי, והגוף לא עיכל את זה. מה שהם עשו מייד ולברכה, זה שהם ריססו אותנו בDDT. זאת היתה הקלה עצומה, וגם עזר לעצור התפשטות של טיפוס, מגפה נוראית שהיתה שם. כדי שהמחלות לא יתפשטו שמרו אותנו בקרנטנה, זאת אומרת לא היינו חופשיים לצאת. עכשיו בא החלק של חדרי החולים. אוה ואני נבחרנו להכין את המקום לקלוט חולות נשים. הגענו לחדרים, בהם מיטות, כלי מיטה, שולחן, כסא, מנורה. גם החדר שלנו היה כזה. איך לתאר א תההרגשה? לגור כמו בן אדם, אפשרות להתרחץ… להדליק מנורה, ככה, כי מתחשק! אבל מהר מאוד התחילו לזרום חולים, חולים קשים, ועבדנו בלי הפסקה. אחרי שמונה ימים הביאו את אמא במצב של התמוטטות. אחרי שהפרידו אותנו היא פשוט לא החזיקה מעמד, כל כך נחלשה וגם הרצון שלה. בבית החולים היו רופאים אסירים, אבל גם צוות של האמריקאים היה מבקר שם. נגשתי לרופא כושי נחמד, וביקשתי ממנו לטפל באמא. הוא באמת השיג לה עירוי דם וגם אינפוזיות עם חומרים מזינים – דבר שלא חלמנו עליו שם.

בלילה השני שהיינו שם היתה לאוה משמרת לילה. באותו הזמן היה כבר תוהו ובוהו, כל מיני גבירם חיפשו נשים, עם הסכמה או בלי. אז אני די פחדתי להיות לבדי. שמתי שולחן וכסא ליד הדלת, בתקוה שזה יעזור לי בעת צרה. פתאום אני שומעת צעדים כבדים שמתקרבים. תפסתי ליד מטאטא, הסתתרתי וחיכיתי. הדלת נפתחת ומופיעה אוה, שחזרה לפני הזמן. לא יכולנו אלא לפרוץ בצחוק, שתינו. למזלי, זה היה הסוף הטוב של ההרפתקאה.

בינתיים התחילו הנשים למות. ישבתי על ידן אחרי העבודה והחזקתי להן את היד. שמעתי את הבקשות למי למסור על גורלן, לא השארתי אותן לבדן עד הסוף. היו כאלה שברכו אותי, לא שהברכה שלהם כל כך עזרה לי בהמשך! כל זה, כשאני בת 19. בינתים התחילו לארגן החזרה של האסירים לארצותיהם, היו שם מכל אירופה. ארץ ארץ שלחה משלוחים, גם הצ׳כים. באו להיפרד ממני, גם הבחורות וגם הבחורים, כי אני נשארתי עם החולים עד שיעבירו גם אותם. הם הכירו לי חבר מחתרת גרמני סוציאל דמוקרט, שהיה שם כבר משנת 1931, הם עשו אותו לאיש קשר אלי, כי חשבו שהגרמנים יהיו בין האחרונים שיפונו. האיש, שמו הנס הופה מהמבורג, התחיל לדאוג לאוכל לאמא. הוא אפילו השיג איפשהו ביצים (כנראה ירד לכפר ו״ארגן״ את המזון). הוא סיפר לי דברים איומים על הנעשה שם וגם על מעשי גבורה שלא כל כך ידועים. אני מציינת את זה במפורש, חשוב לדעת שהיו גם גרמנים כאלה. אבל גם הוא בא יום אחד להיפרד, החליט לברוח ולחזור הביתה בכוח עצמו.

המחנה התרוקן בהדרגה, ובתחילת יוני ארגנו גם את טרנספורט החולים לצ׳כיה. בדרך כבדו אותנו באוכל וכל טוב, והגענ לתחנת הרכבת הראשית בפראג. א אמא רצו מיד להעביר לבית חולים למחלות מדבקותץ היא לא היתה שייכת לשם, היתה בוודאות נדבקת במצב החולשה הכללי שלה, זה היה ממש סכנת חיים. רצתי לבנין של מזכירות המפלגה הקומוניסטית וחיפשתי שם את הבחורים מהמחתרת ממאוטהאוזן, הם באמת עזרו, הזמינו אמבולנס לבית חולים כללי. רק הספיקו לקחת את אמא, והופיע האמבולנס, ממש עניין של 10 דקות. אני משוכנעת שאמא לא היתה יכולה לעמוד בזה, במחלקה של מחלות מדבקות. את האמבולנס הזה לקחה אוה הקטנה שחלתה באמת בטיפוס. במאוטהאוזן ביקשתי מחייל להשיג לי עט ונייר וכתבתי מייד לרוז׳ה ופרנטא. החייל באמת העביר את המכתב, מצאתי אותו בין הדברים של רוז׳ה ותרגמתי אותו. ההתחלות הקשות בפראג, זה כבר פרק אחר, אולי גם על זה אני אכתוב פעם.

14.4.1945 מאוטהאוזן

רוז׳ו, פרנטו,
אמא ואני נשארנו בחיים ואנחנו ביחד. אני משוכנעת שמזמן לא לקחתם אפשרות כזאת בחשבון. גם לנו זה נדמה כנס, ועדיין לא לגמרי מאמינות שהזוועה נגמרה ושמחכים לנו חיים של בני אדם חופשיים, חיים נורמלים. לדאבוני, אין לנו מושג איפה אבא. איננו יודעים מה גורלו. העקות האחרונים מובילים לאושוויץ. הוא נשלח לשם באוקטובר 1944 בטרנספורט הגדול של הגברים מטרזינשטט. הנהלת הגטו טענה שהטרנספורט הזה נשלח להקים מחנה חדש, מחנה עבודה. כשבוע אחריהם היה טרנספורט של בני המשפחה שלהם, נשים וילדים, בו גם אנחנו נשלחנו. במקום למחנה עבודה הגענו לאושוויץ, וכמובן לא ראינו ולא שמענו יותר על הגברים.

באושוויץ הפרידו אותנו לשתי קבוצות – כל אחד לצד אחר. בקבוצה שלנו לא היו נשים עם ילדים, ולא נשים מבוגרות. התברר לנו אחר כך שאלה נשלחו לתאי הגזים. עד אז לא היה לנו מושג שדבר כזה יכול באמת להתבצע, הרי זה לא ניתן להאמין. ידענו שבKZ יש רעב ומחלות, אבל לא ידענו על מכונת ההשמדה ההמונית. זה התברר לנו רק במקום. הם נהגו לתת לאנשים בהגיעם לכתוב גלויות של 30 מילים, כדי שקרוביהם יחשבו שהכל בסדר, ואחר כך להרוג אותם.

אמא ואני נשארנו ביחד. לקחו לנו את הכל, גילחו לנו את השערות, כך שבקושי יכולנו לזהות זו את זו. אחרי עשרה ימים שוב בדקו אותנו, עברנו מה שקוראים סלקציה. כשכבר עמדנו בתור באו עוד בחורות שעבדו שם כאחראיות ׳קפו׳ ושאלו האם מישהו חלש או חולה. אם כן, כדאי לו להשאר שם. אמא רצתה כבר להגיד שהיא אשה חולנית, אבל הצלחתי עוד בזמן למנוע את זה, אחרת היא כבר לא היתה בחיים.

נשלחנו לעבודה בגרמניה, לפרייברג, קודם לדרסדן, שם נהרגו פועלים מהפצצה על בית חרושת לאוירונים. שם עבדנו 12-14 שעות ביום עד אפריל 1945, כשהחזית התקרבה. הובילו אותנו במשל 15 יום בקרונות מסע מצופפים שאי אפשר היהלזוז אפילו, איש הs.s. רצה בכל כוחו להביא אותנו לאיזה מחנה ריכוז. רק שאז כבר הצבא היה בנסיגה והיו כל הזמן מפציצים את פסי הרכבת, כך שהובילו אותנו הלוך ושוב, עד שהגענו הנה, זאת אומרת למחנה ריכוז מאוטהאוזן באוסטריה.

שוחררנו על ידי האמריקאים והתנאים מתחילים להשתפר. אנחנו מקבלים יותר אוכל, גם התנאים הסניטריים יותר טובים. אני אישית גרה ממש ב׳מותרות׳ כי אני עובדת בבית חולים מאולתר (קודם גרו כאן הגרמנים), ואמא מאושפזת כאן אצלי. האסירים הצ׳כים דואגים לנו, הביאו איזה בגדים, כדי שנוכל להחליף אותם ואפילו השיגו בשביל אמא ביצה.

עכשיו מכינים רשימות לפי ארצות מוצא – הכנות לחזרה הביתה. במחנה הזה היו אסירים מהרבה ארצות, כאן היו אסירים פוליטיים. פגשנו כאן גם סוציאל דמוקרט גרמני שיושב כאן כבר שנים, הוא זה שמביא לאמא את האוכל.

אז כתבתי לכם את הדברים החשובים ביותר, כל הפרטים יותר מאוחר. אינני יודעת האם אתם מסוגלים לקבל תמונה כלשהי מהסלט הזה שכתבתי לכם בחיפזון, אינני יודעת מה זה אומר למישהו שהמציאות הזאת זרה לו.

עכישו לחלק החשוב – מה שנוגע לעתיד. היום עוד לא יכולים לעשות תוכניות, אין לי מושג מה התנאים שמצפים לנו. אני רק מתכננת למצוא עבודה, כל עבודה שהיא, כדי להסתדר בזמן הראשון. אינני רוצה לבנות על החזר הדברים שהסתרנו אצל אנשים שונים. אינני יודעת מה עם כל האנשים האלה. שמענו שבפראג היו קרבות ושהופגזה. שלוש שנים זאת תקופה ארוכה. כדי להגיד את האמת, אינני סומכת על זה. אני מניחה שתינתן לנו איזה עזרה, הרי אנחנו מחוסרי כל, אפילו הדברים האלמנטריים – אישיים. (לפני כמה ימים בפעם הראונה צחצחתי שיניים במברשת – אחרי כ-8 חודשים!).

לא אמא ולא אני יכולות להזכר בשם של עורך הדין שאצלו אמורות להיות התעודות שלנו. למעשה, אינני יודעת בדיוק אל מי לפנות – החברים שלנו היו גם יהודים ומי יודע מה איתם. קודם נחפש את הפקידה של אבא ברטיצ׳קה, וגב׳ יעקב הצרפתיה. האם אתם בקשר עם אמריקה? עם שויצריה? יש כל כך הרבה עניינים שנצטרך להסדיר. רק אל תחשבו שזה מפחיד אותי. אני בטוחה שאמצא עבודה, כל עבודה שתידרש אני אתמודד איתה. זה למדתי במשך השנים הללו. תאמינו לי שנעשינו מאוד, מאד צנועות בדרישותנו.

מה שנוגע לי הייתי רוצה להשתלם מקצועית. אינני יודעת עוד היום האן אהיה מסוגלת ללמוד. אולי עם תזונה נכונה וחיים נורמלים אוכל שוב להפעיל את מוחי במלואו.

מסקרן אותי מאוד לדעת כמה פעמים אני כבר דודה. הרי זה 5 שנים שאין לנו קשר, שאנחנו לא יודעים דבר זה ע לזה. רוז׳ו, אני מצפה בכיליון עיניים להתכתבות איתך, יש לנו כל כך הרבה דברים להשלים.

אני חושבת שהיית מזהה את אמא, היום אפשר לראות איך היא נראתה כנערה תמירה. אבלתזונה נכונה וטיפול טוב יעמידו אותה שוב על הרגליים. אתמול קיבלה עירוי דם, 450 סיסי, אני שמחה שהאמריקאי סיפקו את זה.

כרגע נודע לי שכבר מטפלים בהחזר הצ׳כים, אולי בקרוב. תכתבו בבקשה לתיבת הדואר הראשי, תכתבו עד כמה שיותר מהר, אנחנו מחכים.

נשיקות, אוה

אוקטובר 1945, פראג

דילגתי על כמה דפים, עברתי שוב כברת דרך. רק 3 שנים בין הדפים הקודמים והיום. מה קרה? רק שראיתי את העולם מזוית ראיה של אדם על סף קיום וחידלון. רק זה שאבא לא חזר ושזה פלא גדול שאמא בחיים וגם אני.

זה כל כך משונה, הכפילות של התחושות: יש, שאת בעצם כאילו מפקפקת שכל זה באמת היה. בפעם אחת, אני חייבת להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני כבר לא ״שם״.

אבל נעזוב את העבר. לא למען זה התישבתי היום לכתוב. למעשה, יש לי קושי בזה, דף ריק לא מזמין אותי וידי כבדה, המילים לא באות לי בקלות, המחשבות נודדות. היום אין לי הרגשת שחרור והקלה כמו בעבר כשאני כותבת. היום התישבתי ופתחתי את המחברת הזאת, למרות שיש לי כל כך הרבה מטלות דחופות, מכתבים לכתוב שאני חייבת.. הייתי רוצה לזרוק את כל המבוכה שבי על הנייר, לתת לה דמות וצורה, להפוך אותה מתחושות למחשבות ומילים. לעשות קצת סדר בתוך תוכי.

כשחשבנו ״שם״ על סוף המלחמה, אמרתי לעצמי שחייבים לקחת בחשבון שלא הכל ייגמר עם סיום המלחמה ותפיסת הנאצים, אלא שהכל יתחיל בכאוס והרס, משם יצטרכו להתחיל. ניסינו לראות את הצפוי באור מציאותי, בבהירות דיברנו על זה שזה לא יהיה קל, שצפוים לנו קשיים רבים, אבל שאנחנו יודעות לעבוד, אז מה, אין צורך לפחד..

… תארי לעצמך איזו הרגשה נהדרת, כשאדם חופשי ללכת לאן שמתחשק לו, אפילו ככה סתם טיול במקומות הישנים, האהובים עלי כל כך, דרך העיר העתיקה של פראג. או, תראי, כמה יופי יש בחלון מואר, דרכו רואים אישה מסדרת פרחים, נכון, שזה נהדר למשל להגיש בערב כוס קפה חם, להתישב ולשוחח, להיות בבית. כמה יפה לתכנן ארוחה, לשמח במאכל אהוב, לחכות לצעדים ולצלצול בדלת, או למשל רק זה: להכנס לחנות לקנות כיכר לחם… ובערב להדליק מנורה, לשכב במיטה נקיה, חמה, אחרי מקלחת, כך להתחפר בתוך השמיכה – נכון שזה הכל כל כך יפה, כמה יופי יש בערב פשוט, שגרתי שכזה! כמה הנאה בכל הדברים של יום יום! נכון שזה בסדר להנות מכל זה, הדברים הפשוטים והשגרתיים האלה?

דבר לא חשוב להם – ״נוער הזהב״. כאילו היו במשך כל המלחמה בתרדמה, לא רצו ולא ראו מה נעשה סביבם, כאילו שכל זה לא היה עניינם. ויש רבים כאלה. פגשתי ברחוב בחורה מכיתה שלי. ״מה, את חזרת? מתי? יש לך מזל שלא היית כאן, אין לך מושג מה עשו לנו. היו מגייסים אותנו להוציא תפוחי אדמה וסלק, תארי לעצמך! וחמאה – תשכחי מזה! פשוט לא היתה בנמצא!״. אני שותקת וממהרת להפרד ממנה. אין לי מה לומר לה ולא לאנשים אחרים שלא היו ״שם״. אנחנו פשוט לא חיים באותו כוכב לכת. אין אפשרות לדבר, רק שתיקה מכסה את הכל בתוכי. אין מילים, אין מכנה משותף, אין אפשרות להבנה. הם לא רוצים לדעת, לא באמת לשמוע. האמת מביכה, לא מסוגלים להתמודד איתה. הם עסוקים עם הבעיות וחוויות שלהם – בעיות נורמליות של אנשים צעירים: אהבה, לימודים, בילוי…

את פוגשת באנשים: מצירים תמונה ממה שחושבים, נוהגים אחרת ממה שמדברים, נגועים בחוסר יושר, מזויפים, צבועים. לפעמים בא לי לדחוף להם את האף לתוך השלולית, כמו שעושים לגורים, כדי שיבינו וילמדו, יתפסו. אבל אחרי זמן מה זה עובר, ואני שוב רק עייפה ואדישה.

1.12.1945 פראג

עברו כמה חודשים ולדאבוני לא התקדמתי הרבה. נכון, לאט לאט המצב כאן מתחיל להתעצב, הגלגלים מתחילים להסתובב ולנוע. זה לא כל כך פשוט, כמו שתיארתי לעצמי. לעיתים קרובות אני חושבת על טרזין ועל אורנקה (המדריכה שלנו). היא צדקה בכל כך הרבה דברים, היא ראתה את הדברים בבהירות רבה. היא הזהירה אותנו שההתפתחות תהיה איטית, שהרבה סידורים יישארו כמו שהיו בעבר. בטרזין היינו חיים מעבר לחיים של האנשים הנורמלים. במידה מסוימת היו שם הסדרים פחות או יותר שווים. המינימום, המנה היומית, קיבלו כולם. גם מקום לינה. לא רוצה להתיחב כמה אוכל, איזה ארוחה ואיזה תנאי לינה, זה היה שונה מכל גטו אחר שם כל אחד התקיים (או לא) באופן אישי. בטרזין לכולם לא היה כלום – שום רכוש. אם כי היו אנשים שהשיגו יותר אוכל בכל מיני דרכים. היו גם כאלה, בני פרוטקציה, שבנו לעצמם בעליית הגג פינה נפרדת פרטית. מכולם נלקח כל רכושם, היו רבים שנשארו גם בלי החפצים שהביאו איתם – 50 ק״ג – שהיה מותר לקחת. עם הגיעם לגטו רוכזו כולם קודם כל במקום מעבר, שם נשים גרמניות הוציאו ולקחו מהחפצים מה שעלה על דעתן (לנשים אלה קראנו berusky – ״גחליליות״ אבל יש מובן נוסף bere=לוקח). כולם למדו עד כמה הערך של דברים, חפצים, רכוש – מוגבל. היום יש, מחר אין… בדברים איבדו מחשיבותם – כאן מדובר בחשיבות שונה בתכלית, כאן מדובר בשמירה על החיים שלך ושל הקרובים לך. האירגון הפנימי של הגטו ניסה לדאוג לתוספות כלשהן לילדים וגם לאלה שעבדו בעבודות הקשות ביותר. קיבלנו אפילו תלושים ל״חנות״ שם ניתן היה לקנות חרדל ושקית אבקת רוטב איומה. כשהיינו רעבים, אכלנו את החרדל בכפיות (עד היום אינני נוגעת בחרדל). זה הכל נבע מתקופת ההצגה שביימו לקראת ביקור אנשי הצלב האדום שנשלח לפי דרישת מלך דנמרק לבדוק מה שלומם של היהודים מדנמרק בטרזין. היום כל הפרשה ידועה, אפילו הסריטו סרט תעמולה – הכל ״כאילו״, הצגה ובימוי ממש!

על בתי הילדים והנוער היה ניתן לספר רבות. המחנכים השקיעו את כל ליבם כדי להקל את גורלם, לשפר קצת את התנאים ובעיקר השקיעו בחינוך. מגיע הרבה הערכה ותודה לכל אלה.

זה נראה לי כמעט מגוחך לדבר על חיי תרבות שם. בהתחלה הכל בחשאי. בעליות הגג או במרתפים – הרצאות, תוכניות אמנותיות, קטעי קריאה. הרי היה ריכוז של אנשי רוח ואמנים יהודים מחצי אירופה. כל אלה רצו להעניק מהידע שלהם (גם כדי לברוח לפחות במחשבות מעבר למציאות העגומה). ואנחנו כל כך צמאים לקבל, לשמוע, לקלוט, להתמלא במה שניתן. לקראת ״ההצגה״ – ביקור של הצלב האדום, התאפשרו קונצרטים, הצגות קברט.. הצגות ילדים, פעילות ענפה. כרטיסים אמנם קיבלו אלה שהיו להם הקשרים המתאימים, אבל אנחנו, הנוער, הלכנו והשתתפנו בחזרות. בקונצרטים היינו יושבים על הרצפה בפרוזדור או מתחת לחלונות ומקשיבים. ודאי שזה הרגיז אותנו שיש גישה לכל זה לאלה שקרובים לאבוס. בני הנוער ראו את זה כפסול, כל הפרוטקציוניזם של טרזין, אבל שם זה לא הפליא אותנו. רק כל כך רצינו להפטר מכל זה, מחיפוש לעזרה של ״קשרים״, פרוטקציה. כל מה שרצינו להימנע בטרזין – הוים נתקלים בו כאן, בפראג, ובצורה חריפה מאוד. קשה להשיג כאן משהו אם אין לך מכירים במקומות הנכונים או סיגריות שתוכל להציע אותן לאנשים הקובעים בהזדמנות המתאימה. קשה לי עם זה. לא מסתדרת. אין לי קשרים ואין לי סיגריות וכך גם אין לנו דירה. הרגשה של תסכול וחוסר אונים. כעס.

2.1946 פראג

מוזר. כשאני חושבת על טרזין, מה שנחרט חזק ביותר בזכרוני אלה הם הדברים החיוביים. הרי היו שם כל כך הרבה רעב, מחלות, פחד מטרנספורטים ל״מזרח״, כל כך הרבה מגפות, מחלות, כל כך הרבה פרידות מאנשים קרובים ויקרים, כל כך הרבה מגבלות, חוסר תנאים בסיסיים – ובכל זאת נשארו בי החוויות של חברות וקשרים של ידידות שנרקמו בין הבנות ב L410 ובין אנשי התנועה איתם היינו בקשר. נשארו לי בזכרון השיחות בחושך – 4 הקומות של מיטות היו בחדר שלנו, המבוגרות שבחבורה, בנות 14,15,16. למדנו שם להבין אחת את השניה ולעזור זו לזו ברגעים הקשים. למרות הכל היינו חבורה של נשים צעירות עם כל הבעיות הקיומיות מול סכנות ומוות, אבל בכל זאת היינו בנות טיפש עשרה עם אהבות ואכזבות. הפרידות התמידיות, כל הזמן לאבד אנשים.. היום אני חושבת שלמעשה חיי התרבות שהתנסיתי בהם שם, באינטנסיביות כזו, עם יכולת לספוג כל מידע אפשרי, זה לא יחזור על עצמו. אולי זה משהו בריא, שבן אדם בורר לו מהזכרון את הדברים שבונים אותו, מחזקים. ואולי – כח הכל מה שהיה אחר כך היה כל כך הרבה יותר טראומטי מאשר ניתן לתאר.

על דבר אחד אני רוצה לחזור שוב ושוב: בכל מצב שהייתי, בכל מקום ובכל התנאים הגרועים ביותר, בכל מקום פגשתי לפחות אדם אחד שנשאר בן אדם. עם כל החייתיות שמסביב, תמיד נמצא לפחות צדיק אחד בסדום, וזה הפלא שקרה שם. על אנשים האלה אני רוצה לחשוב, בהם להתנחם, הם אלה שניצחו את כל הרוע, את כל הניסיון לגרוע מאיתנו את צלם האנוש. אותם אני נושאת איתי ולא אשכח. בלי שיהיה מישהו לידך – איתך, אינני חושבת שיכולנו לשרוד. בלי החברות ובלי התקווה ל״אחר כך״, העולם הצודק שיבוא. האם מה שיש דומה במשהו למה שחיכינו?

1945 פראג

התחלתי ללמוד בבי״ס לעבודה סוציאלית ובריאות. יש לנו יום לימודים ארוך וגם מקום בי״ס הוא רחוק. בשנה הראשונה אנחנו לומדות בעיקר מקצועות רפואיים ובריאות הציבור, כולל עבודה במעבדות ובתי חולים ובתחנות יעות להורים וילדים. בשנה השניה לומדים את האספקטים החוקיים, פסיכולוגיה וסוציולוגיה. עומדים לפתוח לימודים אוניברסיטאיים ויש מו״מ שיחשיבו לנו את הלימודים שלנו כחלק מהלימודים, וכנראה ביחד עם זה כבר נעבוד בשטח.

מאז שהייתי קטנה בעצם רציתי ללמוד את זה, והיום עוד יותר. החים בטרזין העלו הרבה שאלות. הכל ראית לפניך באופן מרוכז, מתומצת, הכל בצורה גלויה יותר לעין, הכילו שהדברים השוליים נמחקו ונשאר רק הגרעין האנושי ביותר – עם הטוב ועם הרע – הכל כאילו מוקצן. למדתי להתבונן באנשים, לראות יותר ברור מי הם ומה מניע אותם, בלי לשפוט. חיפשתי למה אנשים מתנהגים כך ומה עומד מאחורי זה. רוז׳ו, אני מאוד רוצה ללמוד. אולי זה אנוכי מצידי, לפעמים אני חושבת כך. חושבת שבעצם הייתי חייבת ללכת לעבוד. אבל לעבוד כפקידה הייתי אולי מרוויחה ב500kc יותר מאשר המלגה שלי. אז מה? לעזוב את הכל רק בשביל 500kc? הרי במידה ולא נסתדר כספית אני יכולה תמיד עוד לעזוב את הלימודים וללכת לעבוד. אני כל הזמן מהרהרת בדבר – זה מטריד אותי מאוד.

כל כך הייתי רוצה להיות לפחות לרגע קט קטנה. קטנה שמותר לה לשים את הראש למישהו על הכתף ולבכות, לבכות על הכל שהיה.. אבל זה רק חלופ באספמיה. היופ חייבים להיות בוגרים. והדמעות, הדמעות כנראה נגמרו לי מאז הטרנספורטים.

הייתי רוצה לדבר איתך.

את יודעת, שם חשבתי, שבעצם ראיתי יותא מצבים מאשר בן אדם רגיל נפגש איתם בכל ימי חייו. ניסיתי להתמודד עם כל זה, לשמור את עצמי לחיים אחרי כל זה. זה מה שהחזיק אותנו: התקווה לעולם נכון יותר, צודק יותר. הייתי כמו אבן – לא הרשיתי לעצמי להרגיש. ועכשיו הכל בי מתחיל לכאוב, כל פינה בנפשי, כל חלק מגופי.. כאילו שאני מופתעת מזה מה סביבי..

14.7.1945 פראג

רוז׳ו ופרנטו,

סוף סוף מגיע היום גם מכתב מפראג, אפילו שזה לקח הרבה זמן. בהתחלה לא היתה שום אפשרות לכתוב, ואחר כך באמת היה עלי כל כך הרבה, שבקושי היה אפשר להשתלט על זה.

אמא ואני חזרנו עם טרנספורט החולים די הרבה זמן אחרי שהאחרים כבר חזרו. היו צריכים לעשות סידורים להעברה של אנשים כל כך חולים. אני ליויתי את הטרנספורט כי עבדתי שם כחובשת. אמא היתה אמורה להתאשפז ישר בהגיעה לפראג. בימים האלה היה המון אנדרולומוסיה ואי סדר, הכל כרוך בהרבה ריצות, בירורים וריצה, המון אנרגיות.

אחרי תקרית (וקצת פרוטקציה) הצלחתי למנוע את אשפוזה של אמא במחלקה של מחלות מדבקות, אבל הביאו אותה למחלקה פנימית בbulovka. משם ישלחו אותה לבית הבראה.

עדיין אין לנו שום ידיעה על אבא. בינתיים אני מתרוצצת בין משרדים ומנסה להשיג דירה – בלי הצלחה. אני גרה בינתיים בדירה עם 3 חברות שהיו איתי במחנה וחזרו לפני. כולנו מתכוננות לבחינות בגרות – לא ברור לי איך ניתן לעבור אותה. הרי חסרים לי 4 שנות לימוד וגם מה שנלמד לפני המחנות לא כל כך טרי בזיכרון!

הכל מתנהל בקצב הזה, בחיפזון ולחץ. מאז שחזרתי עוד לא היה לי זמן לצאת קצת לטבע, ליער, לטייל בין פרחים ואחו. כמה שחלמנו על זה כל הזמן! היה נהדר אילו הייתי יכולה להתפנות לכמה ימים בלי צורך לרוץ אחר דברים, בלי לדאוג לכל העניינים, פשוט – קצת לנוח..

לפעמים זה קשה ביותר. הרי את יודעת, אבא ניהל את העניינים. הוא חשב שזה תפקידו של גבר לדאוג לכל העסקים, הוא לא שיתף אף אחד, גם לא את אמא. כשניסתי לדבר איתו לפני שנפרדנו ולשאול מה לעשות בכל מקרה, הוא ענה לי: ״אני מאמין בכוכב המזל שלי, את תשמרי על אמא, ונפגש אחרי המלחמה בפראג״. זה הוא אמר לי בסוף 1944. בקיצור, אנחנו לא בעניינים, וכל העסקים באי סדר מוחלט. התעודות שהיו אמורות להיות אצל העורך דין אינן. איש לא יודע מה איתן. אני מניחה שהוא פחד להחזיק תעודות של יהודי, כנראה לא רצה שום סיכון לעצמו.

יש אנשים כמו הפקידה של אבא, שהחזירה לנו מה שהיה אצלה. זה היה כלי מיטה וקצת ביגוד. את הדברים היקרים ובעלי הערך קיבלו אחרים ושם אין סוף לתירוצים וסיפורים – אבל לא מחזירים כלום.

החברה שלך, ב. היא נהדרת, היא מביאה יום יום לאמא אוכל. כמו כן גם גב׳ יעקב הצרפתיה. היא אפילו הציעה לאמא לגור זמנית אצלה, אם לא תהיה לנו דירה עד לשחרורה מבית ההבראה. אנו כל כך אסירי תודה על כל מילה טובה – אולי אפילו יותר מידי..

כמה שהייתי מעריכה כל פרט ופרט יומיומי, בימים הראשונים הכל היה נדמה כחלום. אפילו היום לפעמים לא מאמינה שזאת על אמת. למשל ההרגשה לזרוק את הסמרטוטים של המחנהוללבוש בגד נקי. או למשל – לשמוע בפעם הראשונה מוזיקה. או פשוט להכנס לחנות ולבקש משהו. איך מתנהגים כאילו הכל מובן מאליו?

מפגש עם אנשים. פוגשת בת כתה לשעבר: ״את חזרת? היה מזל שלא היית כאן. אין לך מושג, אפילו חמאה אי אפשר היה לקבל. שלחו אותנו לגיוסים להוציא תפוחי אדמה, אין לך מושג מה היה כאן!״. תשובתי היתה חיוך – ושתיקה. אנחנו לא מאותה פלנטה..

1945

שלום לך רוז׳ו,

אני יודעת שאת כועסת כשזה לוקח לי כל כך הרבה זמן לענות. את צודקת, אבל לפעמים הייתי רוצה כל כך לספר לך, ואין לי אפשרות. בפעם אחרת אני מתישבת לכתוב, ולא יוצאת לי מילה על הניר. אין לי חשק לכתוב לך מכתבים סתמיים וטכניים. אבל יש לי הרגשה משונה ממכתבך, קר לי מהם. אינני מרגישה אותך בתוכם.

אז קודם כל לשאלות שלך: את באמת לא צריכה להיות מודאגת. בלו בוודאי סיפר לך קצת איך הדברים נראים כאן. הבעיה האמיתית היא הדירה (יש לנו סיכוי אולי בקרוב) ופחם. זה פשוט קשה להשיג. גם גז וחשמל יש הגבלות, מותר רק בשעות מסוימות. מחירים של כל המצרכים עולים. יש הקצבת מזון – אבל ניתן להסתדר עם החלוקה. אתמול שתינו בפעם הראשונה ממש קפה (מהחלוקה). אתמול אכלנו בשר ופודינג – את רואה, אנחנו לא סובלות מרעב.

מה שנוגע לביגוד קיבלנו חלק הדברים בחזרה, כך שיש לשתינו מעילי חורף וכלי מיטה וקצת בגדים. מוחזר לנו רדיו, מכונת כתיבה ושעון של אבא. אנחנו גם מקבלות גימלה זמנית ואיזה הפרשים מביטוח לאומי. במידה ואתקבל ללימודים באוניברסיטה אקבל סטיפנדיום – נוכל להסתדר, אפשר להתקיים בכבוד.

את שואלת על אבא ואיך זה היה. בשנת 1940 או 1941 – אני לא בטוחה בתאריכים – לקחו את החברה Rustika, לידיים של ממונה גרמני. השותפים החברה היו בסכסוך והיה תהליך משפטיף כי היו חסרים כספים מהון הפירמה. המשפט הופסק עם כניסת הגרמנים ולא הוכרע. היו חסרים 5 מיליון kc. אין טעם לשבור את הראש מה באמת היה שם. אף אחד כבר לא יכול לספר את האמת. את מכירה את אבא – הרי הוא מעולם לא שיתף אותנו (כולל אמא) בעסקים!
אבל מרגע זה אבא כבר לא הרוויח. הוא עבד בהתנדבות בקהילה היהודית (עשה גם קורס הסבה כשניסינו לקבל אישור כניסה לאיזשהי מדינה בעולם). את בוודאי זוכרת סטודנט שהיה אוכל אצלנו בצהרים כמה פעמים בשבוע. הוא נעשה למקשר עם הגרמנים (לא משתף פעולה ומלשין!), הוא הצליח לשמור אותנו לפני טרנספורט עד ל1942. זה כבר שנה, אחרי שהתחילו משלוחים למזרח.

בזמן הזה קיבלנו רק הקצבת מזון מופחתת של היהודים, ונאלצנו לקנות בשוק השחור אוכל, שהיה מאוד יקר. הכסף הלך ואזל. היה איסור ללא יהודים כל קשר עם היהודים. רק גב׳ יעקב, המורה שלי לצרפתית, היתה מספיק אמיצה והמשיכה להגיע. היא גם סידרה כל מיני דברים עבורנו שאנחנו לא יכולנו לעשות. בזמן זה כבר היתה חובה ללבוש את הטלאי הצהוב, איסור לצאת אחרי שעה שמונה בערב מהבית, איסור לבקר בבית ספר, תיאטרון, קולנוע, ספריה, גנים ציבוריים, רכבת, בחשמלית רק בחלק האחורי בעמידה ועוד ועוד איסורים. היתה אסורה התכנסות של יותר מ-5 איש. זה עשה בעיות גם בפעילות של תנועת נוער שהיתה כל כך חשובה ומשמעותית עבורינו הצעירים.

מרגע שהתחילו הטרנספורטים, התארגנו התנועות והארגון לעזרת האנשים בטרנספורטים, וכך אנחנו הצוציקים, היינו הרבה פעמים כתובת לאנשיםמבוגרים שבמצב הזה פשוט איבדו את הראש. זה היו חוויות קשות מאוד, נפגשנו עם כל כך הרבה טרגדיות אנושיות!

כשקיבלנו זימון לטרנספורט זה בא לאבא כהפתעה. הוא חשב שאנחנו עדיין מוגנים. זה היה הפעם היחידה שראיתי את אבא מאבד את שיווי המשקל, הוא איבד את הראש, ואמא להפתעתי תפקדה בסדר גמור. בטרזין למזלנו נשארו לנו רוב המזוודות (מותר היה לקחת 50 ק״ג, כל היתר היו חייבים למסור לגרמנים). לעיתים קרובות אנשים נשארו בלי חפציהם. בהתחלה סידרו את האנשים למין תורנות לעבודות הקשות והבזויות, עד שהתקבלת באיזה מקום עבודה קבוע. לאבא היתה אפשרות להימנע מזה, אבל הוא אמר לי ״מישהו צריך לעשות את זה!״. אחר כך הוא עבד היחידת ביקורת כלכלית. בדרך כלל אנשים בטרזין ניסו להתקבל לעבודה שהיו מצידה טובות הנאה, למשל לחתוך מרגרינה או לחם. אנשי המטבח היו ״המלכים״. בכל מקום גנבו בגדול. אבל אבא לא היה יכול להרשות לעצמו לקבל קצת תוספת מטבח מכיר, או כמה תפוחי אדמה נוספים. אני מוצאת את זה כראוי להערכה כמה שאבא נשאר איש ישר גם בתנאים אלה, שהיינו ממש רעבים, תאמיני לי, לא היו רבים כמוהו! אבל בהמשך אבא הפסיד הרבה במשקל. אנחנו לא קיבלנו חבילות וקצת הכסף שהיה איתנו נגמר. אבא חלה, הסתבר שהיה לו ממצא בריאות. היות שחלינו שנינו בו זמנית (גם לי היה ממצא בריאות) חשבו שזו שחפת. אצל אבא הסתבר שזו היתה תוצאה מדלקת ראות, וגם אצלי, אחרי חודשיים וחצי בבית חולים, המצב השתפר. כל זה היה צמוד לתאריך הטרנספורט, כשהוא עוד היה חלש מאוד.

מה היה בהמשך רוז׳ו, אני לא יכולה להגיד לך. רק שהייתי כמעט רוצה שהדבר נגמר עבורו מהר ושלא סבל סבל ממושך. אין לנו כל אישור על זה שנכנס לתאי הגזים, אבל איש לא ראה אותו בכל מקום אחר, לכן זה סביר להניח מה שהיה.

רצית לדעת את האמת, זאת האמת כמו שהיא ידועה לי. על גורל יתר המשפחה כבר כתבתי לכם כמה פעמים כל מה שהיה ידוע לי. אני מבינה שקשה לקלוט את העובדות האלה.

אני עכשיו באמצע בעיות ודאגות למיניהן. בראש הרשימה זו בעיית הדירה. מאחר שאנחנו הגענו לפארג מאוחר מאחרים (נשארתי לטרנספורט החולים) רוב הדירות הפנויות כבר נתפסו. יש גם צורך בהרבה פרוטקציה, כל אחד מסדר עבור המכירים שלו, ולי אין אף אחד. נוסף על כך חייבים להשיג תעודות, כי פרט לתעודות שחרור ממחנה ריכוז אין לנו כלום ביד. זה ריצות בלי סוף, הרבה שאלות והכל מחכה לפתרון.

אמא כרגע נמצאת בבית הבראה, היא הועברה לשם ישר מבית החולים בו אושפזה החל משהענו לפראג (מיד מתחנת הרכבת). היא מתחילה להתאושש, מקבלת במשקל, מבריאה. בעצם היינו זקוקים למצוא איזה עורך דין אמין שמתמצא בכל השאלות העומדות על הפרק. לפעמים אני מתקשה לטפל בעניינים שאין לי מושג בהם ולא הדרכים כדי להשיג את המבוקש.

קיבלנו ידיעה ממישה. הוא ואשתו חיו בהונגריה על ניירות מזויפים. מבטיח להגיע אלינו. בבקשה מכם תענו לי במכתב ארוך, הרי זה מטופש לכתוב מכתב אחרי מכתב ולא לדעת מה הגיע אליכם. ואולי אני חוזרת על עצמי ומספרת אותם הדברים?

7.2000 מעיין צבי

יש פרק אחד שגם היום, כשכבר החלטתי, אחרי הפצרה של גילה, לשחזר קצת את התקופה ההיא, אינני מסוגלת לתאר אותו: אושוויץ. 

למקום הזה אין מילים. יש שכתבו, יש שתיארו אותו. כל המילים האלה הן רק זילות, הן רק נוגעות בקצה קצהו של הגהנום הזה. רק מי שהיה שם מבין, רק להם (בוגרי אושוויץ) למילם מסוימות יש מובן טעון כמו: צד השני, Kamin, עשן, ״החוצה!״ מהר יותר!..

רק לBA ריח רע של שרוף מעלה צמרמורת, חוטי תיל, בגד עם פסים, אפל (מסדר), כפכפי עץ – הצליל ההמוני של כפכפי עץ בקפיצה לעמידת דום, קרונות משא.. כל אלה ודברים אחרים הם קוד בינינו, קוד לעולם שנעול לפני כל היתר. האנשים מתחלקים לשני מחנות: אלה שהיו שם – והיתר. אין אפשרות לגשר, הם תמיד יישארו בחוץ. ואנו, ששרדנו, לעולם נשאר כת סגורה – אלה שיודעים, בלי הסברים, למה מתכוונים.

מבזקים: אחרי שגילחו לנו את הראשים (וכל היתר) אחרי שלקחו לנו את הכל, כולל בגדים ונעליים, אנחנו עומדות בחצר, לבושות סחבות – ולא יכולות לזהות זו את זו. כדי להשלים את ההשפלה האוליטמטיבית, אנו העומדות בחמישיות ורועדות מקור (זה אוקטובר 1944 – קור אימים) ובחורה – קאפו – נותנת לנו נאום קצר: ״כאן תעשו כל מה שיגידו לכן בלי מילה ושאלה – תשכחו מי שהייתם – כאן אתן מספרים. לא כדאי לכן לעשות צרות, ושום דבר לא יעזור לכן..״ ואמא אומרת, למזלה די בשקט: ״אבל אין לי ממחטה!״… היא עוד לא נחתה בפלנטה אושוויץ.

קודם, כשאחרי ימים נסיעה הוציאו אותנו גברים עם בגדים עם פסים מהקרונות, ואנחנו עוברות בשורה לפני איש SS (Mendele) הוא רק מראה בתנועת יד שמאלה – ימינה.. שתי שיירות לחיים – למוות. עדיין לא ידענו את המשמעות ואנחנו חלשות והמומות אחרי הנסיעה. הוא שואל את אמא: ״זאת הבת שלך?״ בתשובה חיובית הוא למרות זה משאיר אותנו, בניגוד לאחרות, ביחד. אמא היא גבוהה ויפה, אולי זה הכריע.

מבזק אחר: מגורים בצריף: מיטות על קומות, בכל אחת 10 בחורות. אין מקום. אפשר רק לשכב על הצד ולהסתובב לצד שני חייבות כולן ביחד. שם גיליתי כמה נייר יכול לחמם. מצאתי בחצר חתיכת נייר חום – הוא משמש שמיכה.

מבזק נוסף: עומדות שעות במסדר. מישהי מתעלפת. אחת מהקאפו מתחילה בכל כוחה לסטור לה. היא מתעוררת, השכנות מעמידות אותה על הרגליים ותומכות בה. במקרה הזה הקאפו עזרה לה, כי על ידי הסטירות הדם חזר למוח – אחרת היו לוקחים אותה לחדרי חולים וגומרים אותה.

מבזק: בסוף היום מחלקים איזה נוזל מגעיל בכלי משותף עבור כל ה10 שכנות ב״מיטה״. בלי כף בלי כלום. לא רצינו, לא יכולנו לאכול. ושם, אפילו באושוויץ, מופיעה בחורה צעירה, עוזרת לקאפו, הבן אדם במקום שאין בו אנשים, ומשכנעת אותנו שיש צורך להתגבר, אין ברירה, אין אוכל אחר. אחר כך הולכת ומביאה לנו בהשאלה את הכף שלה. המעשה הזה והדמות שלה לא נשכח ממני במשך כל השנים.

מבזק: באמצע הצריף עוברת ארובה. כמובן שלא מחממים בה. שם שוכבת בחורה עם צירי לידה – חודשים המוקדמים כך שלא ראו את זה במבט ראשון – אין עזרה, אין תרופות, אין תחבושות..

מבזק: לקאפו משעמם. הן מצאו בטרנספורט שלנו בחוררה שהיא זמרת, מעמידים אותה בקצה שני, רחוק יותר מהיולדת ודורשים ממנה לשיר – אחר כך תקבל פרוסת לחם.. היא שרה שנסון צרפתי ״אחכה לך יומם וליל..״ השיר עוד מהדהד באוזניים שלי. האם זאת מציאות?

הצריף מוקף בחוטי תייל וחוטי חשמל מתח גבוה. אין אפשרות לברוח – תיגע – תתחשמל. חוטי החשמל האלה דווקא מנחמים אותי: הם מאפשרים לי ברירה – זה נותן לי כוח. לדעת שאני יכולה בעצמי לשים קץ לכל הזוועה הזאת ברגע שלא אוכל לשאת את זה יותר. 

עשן – סמיך, מסריח, חודר לעיניים. יש רמזים מוזרים בין הבחורות – שמועות.. הרי זה לא יתכן..אפילו שם, בגהנום, לא יכולנו להאמין..

לולקה, אווה, עם האמהות ואנחנו, אמא ואני, ועוד אווה אחת, משתדלות להישאר ביחד, זה חשוב. וכך עברנו את כל הדרך הזאת עד לשיחרור. אנחנו יותר מאחיות – אנחנו BA.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *