אתמול ישבנו במשרד עורכי דין לחתימות על איזה מסמכים, ושמענו ברקע שכדי לזרז את התשובה מרשם-המשהו-כזה-או-אחר, צריך לשלם למאכר.
ישר חשבתי איזה בעסה זה שאנחנו כמו באיזה אימפריה עותומנית או משהו, וראיתי שקו המחשבה שלי יכול בקלות להמשיך את הסיפור הזה ל>> מה אפשר לעשות >> הכל לא עובד >> מדינה מושחתת >> ייאוש וכו׳
יונתן אמר, כן, זה מבעס, אבל אני מעריך שאנחנו בערך 30% עותמנים, ו70% משתפרים.
אריה אקרמן דיבר בשיעור אתמול (מומלץ אגב, סדרת שיעורי לייב בקבוצה להתאהב במה שיש בשבועים הקרובים) על גילאים שונים שיש לנו – הרגשי שלמד בגיל צעיר לרצות כדי לשרוד, נשאר ילד פגוע, ולכן על כל מי שממצמץ אלינו אנחנו נכנסים להתקף טנטרום, והשכלי שלמד היטב איך צריך להתנהג בעולם, כל הזמן לוקח אחריות על הכל ועל כולם, והכל בעיה שלו.
וככה אנחנו מסתובבים עם הרגלים ותפיסות ששמים אותנו במצב של סבל וחוסר אונים בעולם. עם מבט שפונה החוצה, מזהה כל הזמן מה לא בסדר אצל הכל ואצל כולם. יש מי שיעמיס את האנרגיה הזאת על עצמו ויהיה מדוכא, יש מי שיבקר ויחנך את כל מה שלא בסדר כל הזמן, עם האצבע מונפת מוכנה תמיד להאשים ולשפוט, ויהיה תוקפני.
זה סוג של ספורט לאומי לבקר, להאשים, לשפוט את כולם. לפעמים זה משעשע (ארץ נהדרת?), אבל האם זה מבריא אותנו? או רק מחזק את הייאוש, החרדה והתחושה שהכאפה בדרך?
אני לא יודעת מה בתרבות שלנו כל כך מכוון אותנו למחשבה שיש סדר אולטימטיבי שאנחנו זכאים לו, וכל פעם שאנחנו פוגשים אי סדר אנחנו מזועזעים ״זה לא בסדר!!״.
אולי פנדורין צודק, ויותר נכון להסתכל על העולם בציפיה לאי סדר כללי, ורק לנסות להוסיף את הטוב שלנו. ואז אפשר עדיין ליהנות לעומק מפיקניק קטן, גם באמצע מירדף, כישלון, וכשהכל לא עובד ולא ברור מה הצעד הבא.