זו שלי היתה וזו שלי

האם אני עצלה? (הו, כן)

האם אני חרוצה? (בהחלט כן)

האם זה מסתדר שאני גם וגם? (מסתבר שכן)

האם חכם להזדהות עם המצב שלי ברגע הזה – לא משנה באיזה צד של המטוטלת אני – ולהאמין לתחושה שזה רק ככה, תמיד, לעולמים? (אפשר, אבל לא שיא החוכמה)

האם בזמן שאני במצב אחד יש טעם להלקות את עצמי שאני לא במצב אחר? (כנראה שלא)

האם אפשר למצוא מה נחמד בכל אחד מהמצבים וסתם להתמסר למה שעובר עלי עכשיו בידיעה – ולו מתוקף הססטיסטיקה שככה זה היה ב45 שנים האחרונות – שהמצב השני מחכה מעבר לפינה? (כנראה שכדאי)

מי זה בתוכי שמסמן מצב אחד כחיובי ומצב אחר כשלילי? (השופט השפוט)

האם אני יכולה למצוא מישהו אחר בתוכי שיכול פשוט להנות מכל מצב כמו שהוא בלי לדאוג ובלי להתנצל? (הולכת לבדוק את התאוריה הזאת עכשיו ולצאת לשבת בשמש)

(בתמונה: איורים מהספר ״חרמשנית הכסף״ שנשאר איתי מהילדות. פול הפעלתנית, ודול העצלה. שתיהן קסומות, כל אחת באנרגיה שלה, ומסתבר לי שאני לא או דול או פול, אלא גם וגם)