יומיים לליל הסדר ורציתי לחלוק אתכם כמה מחשבות:
מפגש מול המשפחה המורחבת יכול ללחוץ על נקודות רגישות. זה איכשהו מחזיר אותנו, למרות כל הגדילה שעשינו באופן אישי, למשחק התפקידים המשפחתי הישן. ולא תמיד זו חוויה נעימה.
כמה דברים שגיליתי שעובדים עבורי:
* לנצל את זה להתבוננות, לראות איזה נקודות עדיין רגישות אצלי, וכנראה מצריכות עבודה
* לגייס לא רק סבלנות והכלה (מה ששם אותי במצב פאסיבי מול המציאות, אולי אפילו קורבני), אלא סקרנות. לנסות להסתכל על האנשים במבט חדש, ולראות מה אני יכולה ללמוד מהם (לחיוב או לשלילה, גם זו למידה). אפשר לבוא מצויידים עם כמה שאלות, וכשהשיחה נתקעת או הולכת למקומות מבעסים, לנסות לפנות אל החלק הטוב שלהם: שתף אותי במה שאתה הכי אוהב, מה שהכי מעניין אותך. לגלות צדדים אחרים שלהם ולא רק את האוטומטי.
* גישה של ״מכיל סלקטיבי״: קודם כל לבוא באהבה גדולה, לב פתוח, רצון של להיות חלק מהמשפחה, וליישם את הערך הזה שחשוב לי. ובמקביל להיות מאוד קשובה מתי זה חוצה גבול ופוגע בי, ובמקום הזה לשים מסננת פנימית שלא מאפשרת לזה להכנס. לשמור על המרכז שלי.
* שבירת סכמה. מפגש כזה תמיד שם אותנו בהרגלים הרגילים, תגובות ותגובות נגד. במקום להאבק בזה, אפשר לנסות לשנות משהו. מכירים את זה שאתם בקריזה, או מצברוח מעפן, ופתאום מישהו מצליח להצחיק אתכם והכל מתבהר פתאום? המשחק של ׳את פתח לו׳ יכול לעשות בדיוק את זה, ובתוך הטקסט הלא מאוד קומוניקטיבי של ההגדה, להכניס קצת הומור, קצת הפעלה, קצת שאלות שמקשרות את עולם התוכן של ליל הסדר לחיים שלנו. לפעמים כל מה שצריך זה שינוי קטן, ופתאום דברים מרגישים אחרת.
אם אתם לא באיזור גוש אדומים/ירושלים/בנימין, כנראה כבר פספסתם את הרכישה של המשחק המלא של ״את פתח לו״, אבל יש גרסה להורדה והדפסה בבית שאפשר לקנות גם ברגע האחרון.
חג שמח שיהיה!!
