ביום שישי היה לי יום הולדת (לועזי, והנה שקעה השמש וגם העברי הגיע ממש עכשיו), סגרתי 46 שנים על הפלנטה. סחתיין עלי.
באופן כללי החודשים האחרונים היו מוצלחים, אז זאת הזדמנות טובה לעשות איזה סיכומון, לחלוק איזה תובנה וחצי, ולשמור ליום של מצברוח סגרירי כדי לתת לעצמי רעיונות.
אז מה ראיתי?
– קודם כל, המסביב –
איך שעבר חנוכה, שעות האור התחילו להתארך, והירוק ירוק הזה התחיל להזדחל אלינו, משהו בי הגיב לזה בטוב.
יש אצלי קצת עונתיות באנרגיה ובמצברוח. עם תקופות של חגים וחופש ילדים מבית ספר עוד לא למדתי להתמודד כל כך טוב, אז הן תקופות יותר אמורפיות ואני מנסה לשחרר את עצמי מעצמי, בעוד שעם השגרה שלי אני מתמודדת יותר טוב.
יש לי גם תגובה לאור, ימים אפורים מורידים, ושמש מרימה. השמש רוב השנה פה אכזרית ומגזימה, אבל שמש חורף זה ממכר ממש (או שאני כבר מוכנה לצאת עם הפיליפיני שלי לאמבטיית שמש על הספסל).
אז תקופה של אור שמתגבר, בתוך שגרה, ועם הבונוס של המדבר הירוק וכל הצהובים/סגולים/אדומים/כחולים = שמחה לחמוטליות.
– תנועה –
אני בנאדם שטוב לו לזוז. מצד שני אני בנאדם עצל שאין לו שום עניין לזוז. כמעט תמיד היתה לי איזשהי מסגרת שהתאימה לי לתקופה והתיישבה לי בשגרה, ובשנים האחרונות אני מזגזגת ולא ממש מסתדרת עם כלום. אז לפני חודשיים ישבתי עם רבקה לקפה והיא זרקה רעיון לשלב את הזמן שאני רוצה לעשות עם איילה, עם הליכה, ומפה לשם, הרעיון תפס, ולפחות כמה פעמים בשבוע איילה ואני ואחד הכלבים הולכים ברגל לבית ספר, ואז אני ממשיכה סיבוב וחוזרת הביתה. סיפתח אנרגטי ליום. אחלה.
– חבורת זמר –
אחרי החווית קולולם לפני שנתיים בערך, נכנס לי לרשימה שאני רוצה לשיר. לא לשיר כוכב נולד, מלחיץ אותי שהפוקוס עלי, אבל לעשות איזה קולולם כזה על בסיס קבוע. אז השנה פתחו ביישוב חבורת זמר, וזה כיף כיף כיף. וגם קצת של גיל העמידה. אני כבר קונה שמלה לבנה ושיבולים. אבל זה כיף.
– גרפיקה + –
פתאום הגיע פרויקט מעניין שביקש ממני לא רק את העיצוב, אלא מעורבות בשלבים יותר מוקדמים של התהליך, גם כתיבה, וגם לא בדיוק ייעוץ, אבל אהבו את הקול שהבאתי לשולחן. והיה לי מלהיב ונחמד להתגייס לזה.
– כתיבה+קפה –
בינואר קיבלתי החלטה לכתוב כל שבוע פוסט אחד משמעותי בפייסבוק, ולשבת עם מישהו לקפה. עמדתי בזה במשך חודשיים רצוף, ואז נכנס הלחץ (הטוב) של הסעיף הקודם וזה קצת התפייד, אבל על מנת לחזור כשיהיה יותר רוגע. כי ראיתי שזה עושה לי טוב, מרגיע, מזין.
– לימודים והתפתחות –
רוב הזמן יש באויר לפחות 2 קורסים. למעשה, אחת ההחלטות שלי היא לא לקנות שום קורס חדש עד שאני לא מסיימת את אלה שכבר קניתי.. זה דברים שקשורים לעסק, להורות, לזוגיות, מכל מיני זויות. ובמקביל, כבר 7 שנים אני בבית הספר למודעות עצמית של פטריציו פאולטי, הולכת לסמינרים ולומדת המון על עצמי. זה לא בהכרח למידה נעימה, היא כוללת הרבה חיכוך ותיסכול, ולמעשה ב-4 השנים האחרונות אני כל הזמן חושבת על לעזוב, וממשיכה… אבל אם אני עושה זום אאוט ומסתכלת על עצמי אחורה, אני לא יודעת מי הייתי בלי הידע והההתנסות שאני מקבלת משם. הסמינר האחרון שהיה לפני פחות מחודש היה מאוד משמעותי בשבילי, ועשיר בתובנות. שאולי אם אני כותבת אותן יכולות להיראות שבלוניות ומובנות מאליהן, אבל יש הבדל בין להגיד משהו, לבין לחוות ולהבין אותו לעומק. אז למדתי עוד נדבך על יציאה מקורבנות ולקיחת אחריות, על להודות ולאהוב את החיים ככה כמו שהם, בלי תנאים. והרגשתי בצורה פיזית מה זה לאהוב את עצמי: תחושה שהנשמה יושבת בנחת וברווחה בתוך הגוף. לא מתכווצת באיזה פינה, או יוצאת לחפש את עצמה בחוץ. אחרי התלבטות (שמי השני) נרשמתי למסלול אינטנסיבי של מפגש 3 ימים אחת לחודש (!!) למשך חצי שנה. בואו נראה מה יקרה..
– להוריד מהלב –
היה איזה רגע, שדברים שהצטברו שנים ולא נאמרו מחשש לפגוע נאמרו. היה קשה. ממש קשה. אבל לא היה לי שום מושג לגבי ההקלה שזה ייצור. וואו. התפנה מקום.
– תובנות –
לפני כמה חודשים כתבתי שאני מחפשת מה הדבר הבא עבורי מבחינת עבודה. ועכשיו ההרהורים שלי מכוונים כמעט לגמרי פנימה. לא על *מה לעשות* אלא על *איך להיות*. זה תמיד העסיק אותי, כי זה מה שמשנה את האיכות של הדברים. אבל התובנה החדשה עבורי, היא שאם אני במקום פנימי לחוץ, דואג, מתוח – התוצאות של החיפוש החיצוני יהיו בהתאם. ושהתשובה לכל הדברים היא למצוא דרך להרגע ולהרגיש טוב עכשיו, ככה, בלי שום שינוי.
זה קצת כמו ההבדל בין להתאמץ לדוג דגים בידיים ובין להשליך חכה ולחכות.
אני לא יודעת אם או איזה שדה חדש מחכה לי, מניחה שהוא יגלה את עצמו מתישהו, אבל בינתיים שמה לב שגם בתוך מה שאני כבר עושה אני יכולה למצוא מקומות משמעותיים. אולי לחפש עוד פרויקטים של גרפיקה +, ואולי גם סתם בתוך העבודה הרגילה, זה שאני עונה בהומור ללקוחה שמתקשרת ביום ראשון בבוקר ומעירה לי ש״את רגועה מידי יחסית ליום ראשון בבוקר ולמה את לא עצבנית״, אולי אני מצליחה לתת לה משהו שלא קשור בכלל לגרפיקה ועזרתי לה עם וייב אחר להמשך היום.
מתחילה לחשוב שהדיבור שיש היום על ייעוד, והגשמה, וכולם צריכים להיות ביג שוטים במה שהם עושים, וואלה, אולי זה לא הכיוון. אולי זה סתם מלחיץ. אולי זה פחות משנה מה אתה עושה, ויותר משנה מה אתה מביא מעצמך לאנשים סביבך.
ולכתוב כיף לי, אז או שתהנו מזה או שלא, הפייסבוק ראה כבר לירלורים גרועים מאלה… ולי זה נעים, אז מה אכפת לי (תרגום: בבקשה תאהבו את מה שאני כותבת!! זה מה זה כיףףףףף). התחושה והרוגע שהכתיבה הביאה לי העלו את המחשבה שאולי החוסר נחת הזה שמחפש מוצא כל הזמן, לא בהכרח קשור לקריירה. אולי יש ערוץ אחר שאפשר להיות בו בעשיה ושייכנס ממנו סיפוק.