יומן קריאה: ליקה / גינה להשכיר / החיים קצרים אל תקני את הנעליים

קודם כל, איזה יפים, אה? שלישיה מעוצבת להפליא, ממש כיף.

אז יצאה לי שבת כזאת של לשבת בשמש ולקרוא חלק מהרכש האחרון. ספרי קריאה אני שואלת בספריה, וכשאני קונה ספרים הם יהיו ספרי עיון עם רעיונות שמסקרנים אותי. באדיבות שיטת השיווק של 2 ב-99, יצאתי עם ערימה מכובדת, גם של מה שלא תכננתי לקרוא. בינתיים יצא לטובה.

גינה להשכיר

הצמחים הראשונים שגידלתי היו בעקבות הספר של דרורה חבקין על צמחי תבלין, כשגרנו בדירות שכורות ברמת גן. מאז עברנו די הרבה גילגולים, ותמיד היו עציצים, בעיקר במרפסת. בבית פחות הצליח לי, ובדרך כלל הספיק לי לגמרי ההתעסקות בגינה, בשיטת מי שמצליח כל הכבוד לו, ומי שלא לא.

כשעברנו לבית לפני 8 שנים, פחות או יותר כל אביב צץ לי מצברוח של שתילה ופרחים והתחדשות. בפעמים הראשונות הבאתי מה שמצא חן בעיני, וזה הלך מצוין ושימח אותי מאוד, עד שבאיזור יוני כשהשמש הופכת לאכזרית, לא נשאר כלום… אחרי כמה פעמים כאלה הבנתי את השיטתיות, וכל הפנטזיות על ורדים רומנטיים ועלים רכים ומשתפלים, זזו לאיזורי הצמחים העמידים, הלא הם חברינו האופנתיים – הסוקולנטים והקקטוסים. אבא שלי היה מגדל קקטוסים, ואף פעם לא הבנתי את האסתטיקה שלהם וזה היה נראה לי מוזר. עכשיו הם מקסימים אותי לגמרי. אולי זה כמו סודה שמתחילים לאהוב מגיל 40 ומעלה..

כשלפני 3 שנים הכנסנו טלויזיה לסלון, הבאתי איתה כפיצוי גם שלישיית עציצי בית שלמרבה הפתעתי אשכרה מצליחים. בשנה שעברה נפטרה סבתא שלי, וכשפינינו את הדירה שלה חזרו איתנו די הרבה עציצים, שבשביל רובם בנינו איזור טיפה יותר מוצל בגינה. חלק מהעציצים היו צריכים יחס יותר אוהד (המעבר מהאקלים של זיכרון יעקב לכפר אדומים המדברי היה קצת טראומטי), אז הם התגלגלו למרפסת ולתוך הבית, וכנראה בגלל הידיעה שהם מזכרת מסבתא, מצאתי את עצמי דואגת להם יותר ושואלת מה הם צריכים כדי להסתדר, ושמחה כשהם מוצאים את עצמם. ומפה לשם יש עציצים בסלון, במטבח, במדרגות, בחדר השינה.

אז צמחי הבית חזרו לאופנה, וזה נורא נחמד. הפיד שלי מגוון בקבוצות של גינון וסוקולנטים ועמודים של חנויות, וזה נורא כיף. עם כל העניין שלי בחבר׳ה אני לא באמת מתכננת להתעמק עד כדי כך, וצמחים שצריכים יותר מידי עבודה זה לא בשבילי. אבל בכל זאת, אני מוצאת את עצמי מידי פעם מול עציץ עצוב, ותוהה מה הוא רוצה? יותר מים? פחות מים? יותר אור? דשן? לחות? זה לא שהאפשרויות כל כך רבות בסופו של דבר, אבל כן צריך איזה הבנה בסיסית כדי להתמודד איתם.

״גינה להשכיר״ של בלה פוטשבוצקי הוא ספר מתוק עם מידע בסיסי ואיורים מקסימים. לי הועיל בעיקר החלק הראשון שנתן את ההבנה הבסיסית בטיפול בצמחים. אחר כך יש פרקים של סוגי צמחים (פרק סוקולנטים, פרק עצים בעציץ וכו׳), עם הסבר ופירוט לגבי כל צמח – צרכי השקיה, אור ודרישות מיוחדות. זה מעולה, אבל מבחר הצמחים בכל קטגוריה חלקי למדי, אז הצורך שלי פחות נענה. בשביל שאלות כמו – איזה סוקולנטים אני יכולה לשים באותו עציץ , זה לא מספיק ואני עדיין מחכה לאיזה קטלוג שלם יותר. אולי ספר המשך? אולי ספר מורחב נפרד לכל קטגוריה צמחים? זה יהיה מגניב.

בכל אופן הספר חינני ופשוט מקסים באיורים הקלילים ועם תחושה ביתית. כיף של דבר.

החיים קצרים, אל תקני את הנעליים

שלי גרוס תמיד היתה בעיני סמל הקוליות. בזמנים שהתכנים שלי הגיע באדיבות גוגל רידר זצ״ל, הבלוג שלה היה אחד המרעננים הרשמיים. את תעשיית האופנה אף פעם לא הבנתי, ואין לי חוש אופנתי בשיט. (זה קצת מצחיק בתור מי שעוסקת בעיצוב שהעסק הזה נעצר אצלי בבגדים, אבל ככה זה. אל תדאגו לי.. לפני כמה שנים עשיתי קורס בסטייל גורו, שעזר לי ממש, ועדיין קניית בגדים זה לא האיזור הטבעי שלי). אבל שלי גרוס רואה ומחברת ובעיקר הרשימה אותי עם איזה עמוד שדרה יציב של טעם טוב אישי. הילדה הזאת בכיתה שסגורה על עצמה ויודעת מי היא ממקום בטוח ושקט, בזמן שכל השאר שפוטים של הפרסומות והטרנדים ומפעפעים חוסר ביטחון.

כשלפני 20 שנה התחיל אצלי העניין הסביבתי, חשבתי כמו כולם, שהעניין זה למחזר הכל ואז הכל יסתדר. אבל עם ההעמקה גיליתי כמה הדברים יותר מורכבים. ידעתם כמה השפעה סביבתית יש לתעשיית האופנה? בדרך כלל אנשים לא כל כך יודעים.

זיהום, ניצול עובדים, איכות ירודה שהופכת הכל לחד פעמי, מחירים שגורמים לזלזל ולהתייחס לבגדים כחד פעמיים, סכומי עתק מושקעים בפרסום שמשכנע אונו שאנחנו לא מספיק טובים והפתרון הוא קניות חדשות, קולקציות שמתחלפות כל שני וחמישי, וערימות על גבי ערימות של בגדים שרובם הופכים פשוט לזבל, גם אם לא זרקנו לפח אלא מסרנו ליד שניה או נזקקים מכל מיני סוגים.

אז הספר הזה משלב גם מידע ונתונים ומעלה מודעות לבעיה הלא קטנה בכלל, וגם מביא פתרונות. והיופי זה שזה כתוב בהמון הבנה אנושית ואופנתית, ולא כטקסט פנאטי כמו שאפשר להיתקל בו בסביבות של אידיאליסטים סביבתיים. אז זה באמת קריא מאוד, ושימושי מאוד, ומעביר גם את הבעיה וגם את הפתרונות האפשריים באופן ברור, מאפשר בחירה מעשית לכל מיני רמות של רצון במעורבות, וקולי עד אין קץ.

יופי של ספר! ממליצה ממש. כתיבה: שלי גרוס ומיכל לוי ארבל, איור: יהלי זיו.

ליקה

בתור ישראלים נדמה לי שהרפרנס התרבותי שלנו הוא או לכיווני יהדות ומסורת, או לכיוון תרבות המערב ובראשה האמריקה.

בערבוב שיש פה של דת ומדינה, יוצא שהיחס של מי שלא דתי, יהיה מאוד טעון כלפי כל מה שמגיע מהאיזורים של היהדות. ומרוב התנגדות קשה לראות גם את העושר שיש ולקחת ממנו את הטוב. תוסיפו על זה את החלוצים שבאו בגישה של לזרוק את העבר לפח ובמקומו לבנות עולם חדש, ועל הדרך נתנו לנו מסורת של זילזול במסורת… הבעיה היא שלואקום הזה פחות נכנסו פילוסופיה ורוחניות, אלא הסתכלות קצת פרובינציאלית בעיניים פעורות על תרבות המערב ורצון להיות כמו.

גם מי שיהדות בשבילו היא בית, נחשף לטלויזיה, ריאליטי, סרטים וסדרות כבר כל כך הרבה זמן, ומושפע כמו כל השאר מהנחות היסוד המובלעות בתוך כל החומר התרבותי הזה שמציף אותנו שנים.

מה זה הנחות יסוד מובלעות? אם מישהו היה אומר לכם: ׳נשים הן יצורים נחותים, פחות חכמות ומסוגלות, ומשמשות בעיקר לקישוט ולשעשוע הגברים׳ הייתם מתנגדים מייד. אבל כשאלה מסרים שלא נאמרים אלא מובלעים בסרטים, רוב הזמן זה לא עובר את הביקורת שלנו ופשוט נכנס לנו לתת מודע ומפעיל אותנו משם. אותו כנ״ל על דימוי גוף, זוגיות, מיניות, ועוד מלא נושאים שמשתחלים לנו מתחת לרדאר.

מי לא מרגיש פחות מוצלח כשהוא עומד מול מישהו עם בית/רכב/משכורת יותר גדולים משלו? בטוח יש מי שלא מופעל מזה, אבל הרבה מאוד כן. ולמה? גם כי זה אנושי, וגם כי הפנמנו לעומק את המשוואה שהצלחה = שיהיה לך הרבה כסף.

אבל אם נחפור בזה קצת – למה אני רוצה כסף? התשובה הראשונה היא בשביל הביטחון, ההישרדות. ואחר כך – כדי להיות שמחה. הכסף הוא לא העניין עצמו, אלא אמצעי. אבל אנחנו כל כך עמוק בהנחת היסוד שעושר יביא אושר, שאנחנו משקיעים המון משאבים בכיוון של מאיפה נביא עוד כסף כדי שנהיה מאושרים. ואולי אנחנו בכלל מסתכלים בכיוון הלא נכון.

אולי במקום להסתכל על מודל המצליחנות האמריקאי, אנחנו צריכים להסתכל על מקומות אחרים, למשל – דנמרק.

למה בשם האוגר הקדוש כדאי לנו להסתכל על דנמרק?

כי מסתבר שזו המדינה הכי מאושרת בעולם. ואם הבנו שמתחת לרצון שלנו בהצלחה, ועושר, ועניינים, יש את הרצון שלנו להיות בשמחה, אז אולי צריך לא ללמוד עוד ועוד על השגת האמצעי, אלא ללמוד יותר טוב על השגת המטרה.

מייק וייקינג עובד במכון לחקר האושר, ובספר ליקה (אושר בדנית), הוא מעביר אותנו כמה תחנות שמנסות לאפיין מה הם עושים שם בדנמרק שעושה אותם כל כך מאושרים, ומה מזה אנחנו יכולים לאמץ.

וודאי תופתעו לשמוע שמדובר בגדול על להיות אנשים נחמדים. חיבור לאנשים, יחס אחר לכסף, בריאות (תזונה וכושר), חופש לנהל את הזמן ומתן מקום של כבוד לזמן פנוי, אמון ואמפטיה ונדיבות בין אנשים, עושים אותנו שמחים יותר.

איך עושים את זה בדיוק? יש כל מיני דברים מערכתיים שקורים בדנמרק ודי מעוררים קנאה. אבל לפני שאתם קופצים עלי ואומרים שזה לא חוכמה, נראה אותם מתמודדים עם לחץ כמו שלנו ועם צורך בתקציב ביטחוני וכל זה, עזבו שניה ,ותנסו לראות מה אפשר לקחת מזה. גם ברמת ההסתכלות על החיים, וגם בבחירות אישיות ועשיה מקומית אפשר לעשות כל כך הרבה.

הספר מעניין, ואופטימי, ומעורר השראה. ממליצה ממש. יכול גם להיות ספר מתנה מעולה.