כנס reuse – הרצאה גלעד אוסטרובסקי

"שימוש חוזר כמושג מכונן בתורת הקיימות"

עליה ברמת החיים מובילה לעליה בצריכה. עליה בצריכה הפכה לתרבות הצריכה. תרבות הצריכה אינה תרבות בת קיימא. אבל כשהמציאות הכלכלית שלנו מתבססת על תרבות הצריכה, תרבות הקיימות נוגדת את ההיגיון העסקי. השינוי צריך לבוא מתוך תפיסה ערכית בתוך הסביבה העסקית.

נכון להיום תורת הקיימות עדיין לא הציגה מודל כלכלי חלופי, והשאיפה להכניס את ערך הקיימות למערך הקיים מהווה אתגר.
מוצר בר קיימא יהיה מוצר ש(א)לא מעודד צריכת יתר, מוצר שבא לענות על צורך אמיתי שנכון למקום אליו הוא מיועד. (ב) מיוצר בשימוש מושכל במשאבים ו(ג) לוקח אחריות על הפסולת.
מידרג האיכות שם את ההפחתה בצריכה בבסיס הפירמידה, מעליה את השימוש החוזר, ורק בקצה את המיחזור שהוא אמנם פיתרון, אך בעיותיו בצידו (מחזור מביא לחומר נחות יותר, מספר מחזורי המיחזור מוגבל, והתהליך עצמו משתמש באנרגיה ועלול להיות מזהם).
בכלכלה רגילה העיקרון הוא למכור כמה שיותר, ולכן התכנון מכוון למוצרים חד פעמיים, שינויים באופנה וכו'. בתכנון לשימוש חוזר המוצר יהיה עמיד יותר, אורך חיים גדול יותר, מתאים לשימוש חוזר ובסופו של דבר למיחזור. (דוגמא משוק האלקטרוניקה, המדד לקבלת תקן ירוק יהיה למי שנותן אחריות ארוכה למוצר, כשמשמעות היא מחוייבות של החברה לתיקון המוצרים במקום לזרוק ולקנות חדש).
מעבר ממכירת מוצרים למכירת שירות: אם תוחלת החיים ארוכה למוצר, ההתבססות העסקית תהיה על שירות ולא על מכירות.
הפחתה של חומרים מסוכנים.
ברגע שיש מוצר קיים מאוד קשה ליישם בו שימוש חוזר. האפשרות להשפיע היא בשלב תכנון המוצר, בייצור ובשירות. במקומות האלה יש מקום לייעל תהליכי ייצור, שימוש בחומרים, אנרגיה ומים.
מה עדיף – מיחזור או שימוש חוזר? המסקנה ממחקרים שמביאים בחשבון את מכלול העלויות של השקעת אנרגיה, שינוע, חומרים, מים, היא שבטווח מרחק של 100 ק"מ עדיף שימוש חוזר, ובטווח מרחק של 1000 ק"מ עדיף מיחזר. המרחק מתייחס לטווח השיווק והשינוע, בארץ אנחנו הרבה יותר באיזור של ה100, כך שאצלנו חד משמעית כדאי המהלך של שימוש חוזר.
על חוק האריזות
החוק החדש מטיל אחריות על היצרנים והיבואנים לעמוד ביעדי מיחזור של האריזות (60% עד 2015). כדי לעשות את זה מותר להם להתאגד ולאסוף ביחד את הפסולת במרחב העירוני, ואז הם צריכים לדאוג למיחזור.

הרשויות המקומיות אחראיות על האיסוף.

התושבים אחראים להשליך בפחי המיחזור.

(* לוגיסטיקה מטורפת! גלעד ציין שמדובר ב300 מיליון ש"ח בשנה למערך האיסוף והמיון).

חוק האריזות מגדיר שימוש חוזר: "שימוש נוסף באריזה למטרה שלשמה יועדה בראשונה" כלומר בקבוק שיחזור לשמש כבקבוק – זה שימוש חוזר. (* זה קצת שונה מההגדרה שהיתה לי בראש – ששימוש חוזר זה כל שימוש נוסף במוצר בלי שמפרקים אותו למרכיביו הראשוניים).
ומיחזור: "תהליך עיבוד של פסולת אריזות למוצרים, לחומרים, או לחומרי גלם למטרה שלשמה יועדה האריזה לראשונה או למטרה אחרת".

אז החוק בעצם מתמקד במיחזור ולא בשימוש חוזר, כשרוב החומרים יכולים להיות מטופלים בארץ.

הכמויות השנתיות שמדובר עליהן הן 550,000 טון קרטון/ניר, 250,000 פלסטיק, 85,000 מתכת, 100,000 זכוכית.

החוק מעודד יצרנים לעבור לשימוש בחומרים קלי מיחזור בכך שהוא מגדיר כמה ישלם היצרן לתאגיד על כל קילו חומר אריזה בחלקה לפי חומרים.

(* ממה שאני מבינה התועלת היא כפולה – מצד אחד יהיה מערך איסוף, מיון ומיחזור, ומצד שני היצרנים יתעוררו לתכנן אריזות ידידותיות ומדוייקות יותר, מה שלא עניין אותם עד כה. להיט.)

0 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *