מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ
עכשיו, קחו את התהילים הזה,
שבדרך כלל מתייחס לנפלאות הבריאה, נופים, צמחים, חיות,
ותשתמשו בו על אנשים.
כנראה שזה אנושי להרגיש צודק, להתנשא על אחרים, להביא בשורה, ללמד, לחנך, למקם את עצמנו במקום יותר או גבוה, או יותר נמוך מהשני. ואז לעשות אחווה של כל אלה שחושבים בדרך אחת, ומתנשאים ביחד או נעלבים ביחד ממי שחושבים בדרך אחרת.
כשמדברים על לקבל את האחר, אף אחד לא יוצא מנקודת ההנחה שמדובר עליו.. אלא ברוחב ליבו, בנאורות ובחסד מוכן להכיל את האחר האחר.
פאולטי אמר פעם שאחד הדברים שעבודת התפתחות מביאה זה סבלנות ויכולת גדולה יותר לטפל באחר ולאהוב אותו גם כשהוא לגמרי אידיוט.
זה משפט גאוני בעיני, גם שואף למעלה, אבל גם מכיר בשיפוטיות האנושית, ואיכשהו נותן מקום להכל ביחד, כולל איכשהו לרמוז שהאידיוטים זה אנחנו.
אבל כשאני מסתכלת על אנשים ממבט של ׳מה רבו מעשיך׳, אני מרגישה שזה שם אותי במקום שלא חושב שמשהו אחד יותר טוב מהשני, אלא מאפשר לי להתפעל מהמגוון, ולראות מה אני יכולה לקחת לעצמי מכל אחד. ואז כל אחד הוא שמש שזורחת את האור שלה, ואיזה יופי זה עולם מלא שמשות שאפשר בנחת להשתזף.
(בתמונה: שוקי ושרגא מתפעלים אחד מהשני, ללא שיפוט.)