מה למדתי בקבוצת הלוטוס של שחף אלדר

אתמול נפרדתי בריטריט סוף שבוע מתהליך של חצי שנה בקבוצה של שחף אלדר, ובא לי לכתוב ככה גולמי וטרי מה זה היה הדבר הזה שנתן לי מלא מתנות.

זה התחיל עם המלצה של אמא שלי, שבעקבותיה נכנסתי לרשימת התפוצה של שחף ועקבתי אחרי מה שהוא עושה. לא יכולה להגיד שהבנתי מה זה בדיוק הדבר שהוא מציע, או מה ההבדל בין התוכניות השונות שהוא מציע, וגם לא בהכרח היה דחוף לי להתמודד עם הנושא של אכילה רגשית שהיה מאוד דומינטי בתכנים שהוא כתב עליהם. אבל כן הרגשתי שיש שם איזשהו ידע מסוג אחר, ובהזדמנות הראשונה שהיתה הנחה על סדנת ריברסינג חד יומית באתי להתנסות.
זו היתה למידה מאוד חווייתית, גם הפרקטיקה של הנשימה עצמה, ומשמעותית באותה מידה לפחות, הפגישה שקדמה לה.
כיוון שהחיפוש שלי בשלב הזה היה באמת אחרי משהו שעוקף את המיינד, חיפוש של ריפוי, אחרי שהבנתי שיש בי מחסומים שמפריעים לי להתקדם, ראיתי שם משהו בשבילי גם אם לא הבנתי בדיוק מה הולך שם. אז בסופו של דבר נרשמתי לתוכנית קבוצתית בשם ״לוטוס״ עם פגישות של 6 שעות אחת לחודש, וכאמור, אתמול סיימנו בריטריט של יומיים.

מה הלך שם? משהו שהיה חדש לי, זה בטוח.. באתי במטרה ללמוד, וההרגל שלי הוא – טוב, יאללה, למדו אותי. המחברת פתוחה והיד רושמת. אבל זה לא היה המשחק של שחף. כן היו גם אלמנטים של למידה תיאורטית, ויש לו מאגרי ידע ענקיים, אבל זה לא היה קורס עם סילבוס מוכן מראש, אלא בכל פעם, הפגישה התחילה במעגל, והוא חיכה לראות מה הבאנו איתנו ותוך כדי השיח שנוצר בקבוצה הוא זיהה נושא דומיננטי שמעסיק אותנו, ועבד איתנו באותו רגע ביחס למה שעלה, גם עם רעיון תיאורטי איך להסתכל על המצב מתוך הראיה שלו, גם תרגילים שהביאו להתנסות בגוף, גם שיקוף של מה קורה בקבוצה, וגם הנשימה. היו שם תרגילי תנועה, שימוש בכל מיני קלפים, תרגילים בזוגות, שלישיות, בשתיקה, בדיבור, בצלילים.

גם לרעיון של עבודה בקבוצה הייתי צריכה להתרגל. האוטומט שלי הוא שאני לעצמי, ולא כל כך יודעת להתערבב, לתת אמון. וגם כשכן, זה אמון מסויג, החומות שלי עדיין שם. אין לי בעיה להיות שם בפתיחות גדולה מאוד עבור אחרים. אין לי בעיה גם להביא את עצמי באופן חשוף יחסית בדיבור, למשל. אבל גם כשאני מביאה התבוננות או שאלה היא תהיה אסופה יחסית, והגבול יהיה כמה באמת אני פתוחה לעבור עם זה תהליך ובירור בשידור חי מול אחרים. כמה אני סומכת על הקבוצה שתהיה שם בשבילי. מעט מאוד, זה כמה. זה אחד הפצעים שלי שביקש ריפוי, וקיבל התנסויות מאוד לא פשוטות, ומאוד עוצמתיות, שהראו לו כיוון אחר.

חולשה, פגיעות, הסכמה להיראות, לדבר את עצמי ולא על עצמי, תובנות לגבי אנרגיה זכרית ונקבית, לגבי תוקפנות, לגבי להכניס את האחרים לעולם שלי, להישען, להתמסר. נייטרליות ביחס למה שקורה. התבוננות. גבולות. מה אני מרגישה? מה הצורך שלי? ילד פנימי, צל, אני אידיאלי, הדהוד, הקשבה. עולמות שלמים.

גם הנשימה עצמה זה קטע. הרגשתי שנוצר לי קצת בילדאפ על זה – אנשים בוכים, צועקים, צוחקים, רואים דברים. החוויה שלי היתה שונה בכל פעם, יש שם עבודה של התמסרות, של שחרור, של הסכמה, כדי לחוות את הדבר הזה. זה גם תלוי בנושא שעלה לפני כן ואיזה הכנה היתה. בפגישות שהביאו אותי לגעת בנקודה משמעותית עבורי יצא הרבה רגש, השתחרר בכי וכאב ומקומות של אובדן. בפגישות אחרות תרגלתי התמסרות, ובתור מישהי שההרגל שלה לנהל הכל מהראש, שמחתי על עצם זה שהגוף שלי הרגיש משהו, איזה רטט, איזה שקט.

אם אני צריכה להגיד על שחף מילה אחת זאת תהיה המילה תום. תחושה שהוא מגיע נקי, בלי עטיפות חיצוניות. מצליח להיות במקום של תמימות, של קשר עם מה שקורה עכשיו, בלי לנסות להיות משהו שהוא לא.
אחרי שעברתי את הציפיה הלא מודעת ללמוד בפורמט הרגיל של מורה יודע שמלמד אותי הלא יודעת, התאהבתי במקום הזה, שיושב בשקט, לוקח את הזמן, אומר מאוד בקלות ׳אני לא יודע׳, נותן מקום ולגיטימציה, שולף נושאים, ממציא תרגילים, שם את השיר הנכון והכל בשידור חי לפי מה שעולה, מרגיש וחי בכאן ועכשיו. איזה מודל מדהים. כזאת פשטות ואנושיות וכנות ורגישות. יא אללה.

אני בהכרת תודה עמוקה על התהליך, על האפשרות לחוות את הדבר הזה, לשחף, לתומכים, ולקבוצה גם כקבוצה שהחזיקה מרחב באופן כללי וגם איך מול כל אחת חוויתי משהו ולמדתי משהו, ולעצמי שהצלחתי לתת עבודה ולקטוף פרי מתוק.