על מחאה וסגר

מחאה וסגר שטים להם באויר, ומעוררים בי מחשבות ותהיות. בגדול השיטה של לקבל את החדשות מהפייסבוק עובדת מצוין בשבילי, כי ככה אני נמנעת מהפאתוס וקופצת ישר לבדיחות, שזה טוב לחמוטליות באשר הן. מצד שני, אין להתעלם מהאש הרושפת של הדעות הסותרות והנחרצות לכל כיוון, שזה חמוטליות לא סובלות, שתדעו. 

חולקת איזה מחשבה וחצי, מומלץ לקרוא בטון חקרני ומהגג:

למה כן מחאה?

כי מה שיש לא מספיק טוב. כי אנחנו יותר טובים מזה. כי נסחפנו והתקלקלנו, וגם אם הצעדים לפה היו שלנו, במבט לאחור, ובמבט לפנים – לא על זה חלמנו, ואם נסתכל לסבים שלנו בעיניים, בידיעה כמה הם הקריבו כדי שתקום מדינת היהודים, אי אפשר שלא לחוש, לצד כל ההישגים, גם בושה ותחושה אובדן דרך. ומותר להתבייש, וראוי לעצור ולהגיד רגע רגע רגע, לא מתאים ככה.

אבל כשהמחאה כולה היא אצבע מאשימה על איש אחד, זה לא רציני.

יודעים מה, אפילו לא איש אחד, יאללה, כל הימין אשם, שיעופו משם כולם. יותר מזה, כל הפוליטיקאים. יאללה מהפכה, כיכר תחריר, איזה סקסי זה, צ׳ה גווארה, דגלים מעוצבים, תמונות כל כך יפות לסטורי.

ומה יקרה אז?

מישהו באמת מאמין שזה ישנה משהו? שהשחיתות מתחילה שם ותיגמר שם?

זה מרגיש לי ילדותי. ולא אחראי. ולא רציני.

מה אני חושבת שכן רציני?

1

חשבון נפש אמיתי, אישי, וחודר. על הבחירות האישיות שלי. בעבודה. בחיים. האם אני יכולה להרגיש בכנות שאני והקרובים לי לא נוגעים במושחת משום בחינה? לא מעבירים מסרים סותרים לילדים שלנו ולעצמנו בדמויות מהן אנחנו מחזיקים, בסדרות בהן אנחנו צופים, בשיט שאנחנו מוכנים לספוג מהמדיה, האם הפרנסה שלנו נקיה או שבשם זה שמשהו חוקי אנחנו מדלגים על המוסרי, וכן הלאה.
ההיגיון הוא פשוט, אם אני חיה בצורה לא נקיה, אני משדרת למעגלים שלי שזה תקין בעיני. וזה מסר שמחלחל לכל מקום. למשל אם להעריץ את מי שהכי מתחמן בהישרדות ייחשב לסטיה ולגועל נפש, המסר יחלחל. אי אפשר ביד אחת להתפעל ממי ש״עושה מה שצריך כדי לנצח בכל מחיר״, וביד שניה לצקצק על שלטון מושחת. זה פשוט לא עובד.

2

ניהול מערכות מורכבות, ממסד פוליטי, מדינה – זה עבודה מינהלתית מורכבת ומשעממת, לחבר ערכים וצרכים ולהפוך אותם למנגנונים שעובדים. עבודה רצינית צריכה להתחיל בחשיבה על מהות, ואז לפרוט לפרטים. זה תהליך ארוך, שמתממשק גם מול מומחים בתחום, כדי להבין תמונת מצב בכל מערכת לעומק, ולבחון חלופות, ומה על חשבון מה, ומתוך מה שאפשר מה החלופות הטובות יותר, ואיך אפשר לקדם אותן לטובת כולם. זה מה שאמורים לעשות בכנסת, עם נציגות של מגזרים ודעות מכל העם ועושר של נקודות מבט.
אם הם לא עושים את זה מספיק טוב, צריך לראות איך הציבור יכול לדחוף אותם לעשות עבודה כמו שצריך. מה במנגנון מונע מהם לעשות את העבודה שלהם, איך ציבור שרוצה שינוי יכול להיות מעורב במה שקורה שם, או לעשות עבודת מטה חלופית מחוץ לכנסת ולהגיש אותה לבעלי התפקידים. כשאנחנו צועקים חזק, אנחנו דוחפים דווקא לצעדים פופוליסטים והיסטריים, ולא לשינוי אמיתי, ולא לפתרונות שמתחשבים בתמונה המלאה, אלא כל פעם דחיפה לכיוון אחר, והזזה של בעיות מצד לצד.

3

יש בעיה עם התקשורת. הם רוצים רייטינג, ויעשו הכל בשבילו, והציבור רוצה מישהו שעושה סדר ומדווח מה קורה. והם כאילו עושים את זה, אבל כל הזמן מתייחסים לזה כמו לבידור, ומעודדים דרמה ומקצינים. וזה עוד לפני שדיברנו על אג׳נדות. אנחנו דרמטיים גם בלעדיהם, תודה רבה. לא צריך תוספות. זה לא מוסיף בריאות לאף אחד, ולכל הפחות, כל עוד זה ככה, כדאי שנדע להסתכל על זה בעין סופר ביקורתית, ולהוריד 50% מהווליום של מה שמוכרים לנו. מהצד השני של הדרמה – כשאמצעי התקשורת הם אלה שמייצגים את הלך הרוח הציבורי כלפי הפוליטיקאים ומכוונים אותם על מה לשים דגש בעבודה שלהם – גם שם זה יוצא עם ווליום לא מדויק ולא בנקודת מבט רחבה. לא מספיק טוב.

אז

מחאה שאשכרה רוצה להגיע לשינוי, לדעתי צריכה לעבוד אחרת לגמרי. לא בלחץ ורעש וגיבוי תקשורת שדוחף את המערכת לפתרונות שיעשו נעים בעיתון, אבל לא יתנו מענה לעומק. אלא בהבנה שזה שלנו, וזה דורש עבודה: חיפוש איך להיות מעורבים בעבודה של המערכת בתקשורת הדדית, איכשהו. למצוא מי חברי הכנסת שאפשר לעבוד מולם, איך מייצרים מנגנוני שקיפות ועבודה משותפת ומעורבות הציבור מול רעיונות ופתרונות שחבר הכנסת מציג, ובבחירות לקדם את מי שנותן עבודה טובה וחווינו את זה מולו בקשר ישיר ולא כי מישהו סיפר לי מה דעתו עליו, לא רק בזמן קשר עם הבוחר בתקופות בחירות ולא בהצהרות לעיתונות, אלא במחויבות למעורבות ועבודה שוטפת. יש מנגנונים כאלה שעובדים ברמת תהליכים קהילתיים, אין סיבה לא לתרגם אותם לתהליכים ברמת המדינה. דמוקרטי, מעמיק, ועם פוטנציאל לשינוי אמיתי.

ואם אני כבר פה, אז גם על הסגר.

יש מיליון דעות לכל כיוון ומומחה לכל דבר שתרצו. אין לי שמצו של מושג מה הייתי עושה לו הייתי צריכה לנהל את המערכה הזאת, אלוהים שיעזור.

עכשיו, אנחנו די לא בעניין של להיות צייתנים, וכל אחד יודע יותר טוב, וזה קצת עושה גול עצמי. כי כשכל אחד משחק משחק אחר מהשני, אי אפשר לבחון שום פתרון בצורה ברורה ולדעת מה עובד. 

אומרים שסגר. ואז אנשים לא משתפים פעולה, כי תפילה יותר חשוב, ובלפור וזכות ההפגנה, ופוליטיקה ואמה ודוניה, ואחר כך אומרים – הנה הסגר לא עזר בכלל, רואים? צדקנו לא היה צריך. אבל לא באמת היה סגר, כי לא כולם שיחקו. אז איך אפשר בכלל לדעת? 

אז אני אומרת, לא יודעת אם זה עובד או לא. אבל אם כבר החליטו, אולי ננסה אשכרה לעמוד בזה בלי לנסות לתחמן, כי אחרת באמת כל הנזקים וכל העסקים וכל הכסף שלנו ושל הילדים שלנו שעוד יצטרכו לשלם על זה וכל השיט – הולך סתם סתם. אז לפחות לתת צ׳אנס. ואם זה לא, אז יהיה אפשר לדעת שזה לא. אבל כל עוד זה חצי חצי, אי אפשר לדעת בכלל אם זה כלי נכון או לא.