ריצוי שלום, מדברת חמוטל, איך אפשר לעזור?

הכל מורכב וזה ממש מעצבן, שתדעו.

כשיש פוגע ונפגע, צודק וטועה, מושלם ושגוי, ציון 100 וציון 0, טובים ורעים, זה יותר פשוט. כנראה שיש לי באיזשהו מקום ציפיה שזה יהיה ככה, ולכן אני מאוד משתדלת לשים לב ולעשות את הדברים הנכונים כדי לא ליפול בצד הפוגע. 
אבל החיים מתעקשים להיות מורכבים, ואני פוגשת מצבים שבהם אני בו זמנית גם צודקת וגם לא הייתי בסדר. אולי בגלל חוסר תשומת לב, או בגלל שלא צפיתי הכל ופתאום נפל עוד מרכיב לתמונה, בזמן אמת פספסתי משהו, וזה הגיע למצב שמישהו נפגע.

יש עכשיו מקרה כזה, שבמסגרת מהלך נכון שאני אכן צריכה לעשות, פגעתי במישהו.
כשהבנתי שיש שם פגיעה, פניתי וניסיתי להסביר. קיבלתי שיטפון בחזרה והבנתי איפה היתה הטעות שלי, בגדול חוסר תקשורת במקום שהיה צריך ריכוך. התנצלתי על הטעות, אבל המהלך צריך להימשך, ואני צריכה להתמודד עם זה שמישהו כועס עלי, וזה לא הולך להשתנות כרגע. 
הופה.
אני לא יודעת מה לעשות עם זה. 
שכלית אני מבינה את המצב, אבל משהו בי כל הזמן ממשיך להתעסק עם זה ברקע, ואני בחוסר שקט גדול.

זה נדיר שדבר כזה קורה לי, אני באמת מאוד נזהרת. אני כל כך נזהרת שהזהירות הזאת יכולה להיות בראש סדר העדיפויות, לפני כל שיקול אחר. אני כל כך נזהרת שאני מאלה שמתקנים ניסוח שוב ושוב. אני כל כך נזהרת שחצי מהזמן כשאני בקשר עם אנשים אני אוקוורד ולא זורמת, לא מביאה את עצמי עד הסוף, חס וחלילה עם מה אני יכולה להסתבך. מה יחשבו עלי, אולי לא יאהבו אותי, או שאלוהים יעזור – יכעסו עלי! זה ומוות זה אותו דבר.

כן כן רבותי, בשלב זה כבר הבנתם וודאי שיש פה עניין עם מה שנקרא דפיקת חשבון, וביתר דיוק – ריצוי.
מה שקורה כששאיפה טבעית להרמוניה וטוב, פוגשת דרישות נחרצות קצת יותר מידי, בשלבים נוחים להשפעה יותר מידי, והנה, מזל טוב גיברת, נולד לך חרדת ריצוי.
אם לא תשימי לב לזה מספיק זמן, זה יהפוך להרגל כל כך עמוק, שתצטרכי תנאים אולטרא מיוחדים כדי להיות מסוגלת לשמוע את הקול הפנימי שלך. בתוך היומיום, ובטח שבתנאים של קונפליקט עם אחרים, את עשויה למצוא את עצמך על סף היסטריה, מנסה לנחש מה כולם רוצים ואין לך מושג לא מה הם, לא מה את, ולא מה כלום, נשארת רק החרדה.

כשידברו איתך על לאהוב את עצמך, זה יישמע לך כמו שפה זרה, וכשתנסי ללמוד כן להביא את עצמך לתוך המשוואה תגלי שחסרות לך מיומנויות.

אני רואה ייצוגים של יחסי אנוש בטלויזיה, הנה הם שם – רבים ומתפייסים, אומרים הכל בפנים ואחר כך מסתדרים. איך עושים את זה? אצלי זה או לא להגיד בכלל (ולפגוע בעצמי), או להגיד (ולפגוע באחרים). שנים בחרתי לפגוע בעצמי ולסתום. לאחרונה אני מנסה לעבוד על זה קצת ולחפש דרכים כן לבטא (כשאני כבר סוף סוף מזהה מה עובר עלי. רמז: אם אני מדוכאת, משהו לא עובד. בעיה: יש תקופות שאני מדוכאת ממגוון טריגרים, אז לכי תדעי מה בדיוק לא עובד, עוד לפני שאת מוצאת דרך לתקשר את זה). 
הגיוני שבדרך יהיו טעויות והתכווננויות, כי זו מיומנות חדשה שאני צריכה ללמוד. וכל עוד אני לומדת מטעויות אז אני בדרך הנכונה למקום חדש, רגוע יותר, יושב יותר בנחת בתוך עצמו, ומסכים להביא את זה לעולם.
אבל טעויות יותר אפשריות כשאני זאת שמשלמת את המחיר. כשאחרים מעורבים בזה, זה כזה חרא.

לא יודעת מה לעשות עם זה.

(בתמונה: מומו, גם כן אחד מורכב: נובח על כל מי שרק מתקרב ומטריף את הדעת, ובמקביל יודע להתרפק ולהיכנס ללב. לחדי העין – בתמונה הוא שוכב על ניסים, ואכן זה הסתיים בכאפה חתולית זועמת, אבל הם חזרו לשגרה אחר כך, בדיוק מה שאני לא יודעת לעשות)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *