יש לי בעיה עם החגים. לא מוצאת את עצמי. כנראה שהמיקום שלי כדתל״שית מתבטא פה יותר מבכל מקום אחר. בבית הכנסת, או בארוחת חג מסורתית, אני בחוסר שייכות, לא מתיישב לי. כבר הרבה שנים לא מתיישב לי. יש לי זיכרון של לחזור מבית כנסת בראש השנה לפני שנים, ממש בדיכדוך מכל האשמנו הזה. בית המשפט ודיבורי התשובה רק עוררו אצלי תחושה של חוסר טעם, אין סיכוי, הרף חמור מידי, גבוה מידי. ותחושה של אלוהים קפדן, מרוחק ולא מי יודע מה סימפטי. ממש לא מעורר אצלי שום דבר חיובי, אלא תחושת נזיפה ואפסות.
ויתרתי על המקום הזה, ועברתי לצד החילוני. וגם פה אני שנים בחוסר. לא מסתדר לי שהחג יהיה יום חופש סתמי, ואני לא כל כך מצליחה להכניס את החגיגיות פנימה בעצמי. מתוך התחושות האלה, נולד המשחק שלי לפסח, ותמיד אני בחיפוש של משהו עם ערך מוסף שיחבר אותי פנימה.
אז בשבילי הימים של החגים, הם ימי ירידה באנרגיה בואכה דכדכת. השנה למשל, שבוע לפני החג, כולי מלאת עזוז של שגרה, הרכבתי לנו קיט כזה שיש בו פנקס, כרטיסי ברכה, עט, ממתקים, ונצנצים, וכולם קיבלו הנחיה: למצוא בימים הקרובים איזה רגע אחד של עצירה, לשבת קצת לחשוב ולכתוב ברכה אחד לשני (בכרטיס+ממתק) ולעצמם (בפנקס):
שנה נגמרת שנה מתחילה.
איך היה? על מה אני אומר תודה? על מה אני מפרגן? מה הרגשתי? כמה התרגשתי?
איך יהיה? מה אני מאחל לעצמי לשנה הקרובה? על מה אני חולם? מה אני מתכנן? עם מי? מה חשוב לי? מה ישמח אותי ממש? איזה תכונות אני רוצה לחזק? איזה איכויות אני רוצה בחיים? איך אני רוצה להרגיש? מי אני רוצה להיות?
ומה אני מאחל לאהובים שלי לשנה הקרובה? מה יהיה להם טוב? מה ישמח אותם? מה ישמח אותי לראות אצלם? איך הייתי רוצה שהביחד שלנו יהיה? על מה אני מפרגן להם? מה אני רוצה לחזק אצלם?
בימים שלפני החג הייתי עסוקה בטירוף, ודחיתי את כתיבת הברכות וההירהורים שלי. ואז, בערב החג, היתה הנפילה האנרגטית הידועה, וקמתי חיננית וחיונית כמו כביסה אחרי יום אובך.
ניסיתי, זה לא שלא ניסיתי. הלכתי לקרוא כל מיני מעוררי השראה (למשל את ההתכווננות של שושנית פה, וגם פה. או השיר של אורי אנסבכר ז״ל פה, או השיר של אלתרמן, שהוא כנראה לא של אלתרמן פה, בקשת סליחה מהגוף פה, וידוי משלים פה). הצלחתי לכתוב קצת, ולהעלות מצברוח לערב אצל אמא, אבל לא באמת עם נצנצים ולב.
אתמול קראתי בפייסבוק על איזה אירוע רוחניקי בראש השנה שמישהי השתתפה בו, ושיש עוד משהו כזה ביום כיפור, וחשבתי שכן! זו אולי החוליה החסרה בשבילי, כי יש משהו שמבקש ביחד בחג, אבל עם משמעות, וכזאת שתדבר אלי.
וכיוון שהיו יומיים של שגרה, ואני במקום קצת יותר טוב, ישבתי היום והאזנתי לאלול תשע״ט של ישי ריבו, והנה הנה נפרט לו המיתר, נכנסת עדינות ורגש. וגם הבנתי משהו.
יש לנו את העולם שבו אנחנו חיים: משפחה, זוגיות, כסף, קריירה, גוף, נפש, קהילה. ונרצה או לא נרצה, שם החיים קורים, ויש לנו צורך להתבטא שם. אבל נראה לי שאחד הצרכים שהחילוניות נוטה להתעלם ממנו זה צורך ברוחניות, בחיבור למשהו נשגב.
געגוע לאלוהים.
לא אלוהים של גן, דרדסבא שיושב על ענן (ותודה על הדימוי לאושי שהם קראוס מהפודקאסט המעולה לא סופי – הנה הפרק על אלוהים). אלא אלוהים שהוא החיים, הטוב, האיכות של הנוכחות שנמצאת, או יכולה להימצא בתוכי, כשאני בחיבור.
אני חושבת שזה הגעגוע האולטימטיבי, שאנחנו משליכים על הכל ועל כולם ונשארים לא מסופקים, כי יחסים יכולים לתת לנו את זה עד רמה מסויימת, והצלחה ועניין בעבודה יכולים לתת לנו את זה עד רמה מסויימת, והנאה ממוצרים ובידור יכולה לתת לנו את זה עד רמה מסוימת, ואוכל יכול לתת לנו את זה עד רמה מסוימת. אבל אחר כך, הרעב הזה, הכמיהה למשהו, הגעגוע, אני חושבת שזה חיפוש אחרי אלוהים. צורך ברוחניות.
ואת האלוהים של ישי ריבו אני אוהבת. הוא לא כועס עלי, ולא מאוכזב ממני. הוא אב הרחמן, שומר, אוהב. הוא אמא מנחמת, תומכת, מאמינה. הוא האהבה. אני שומעת את ישי ריבו שר, והוא שם לגמרי. יש לו את החיבור הזה, יש לו מערכת יחסים שלמה עם אלוהים והוא שר שירי אהבה. וזה נפלא.
מניחה שזה עניין של דתל״שים, ואולי של כל מי שנחשף ליהדות ממוסדת ופוליטית בארץ, להפנות כתף לעניין הדת ולהכריז עליו כלא רלוונטי לחיים שלי. אבל, איכשהו התגלגלתי להיוולד דווקא בהקשר היהודי, הישראלי. אז עם כל תחושת חוסר השייכות למגזר ושלל ענייניו, אולי אני יכולה לשלב את התפיסות הרוחניות שאני לומדת במקומות אחרים (ואולי עוד יזדמנו לי גם בתוך ארון הספרים היהודי), לתוך מעגל השנה והרעיונות שהחגים מכוונים אליהם, ולעשות לי את החיבורים שלי, לשיר שירי אהבה ולהזמין את אלוהים אלי הביתה.