פלא פלאים האתר הזה. פלא פלאים.
נרשמתי לאתר תודעה בריאה לפני כמה שבועות, לכבוד כנס לחינוך מיני מיטיב, חודש של הרצאות בלייב שהם ארגנו וסקרן אותי. במשך כל החודש הזה יצא שהייתי סופר עסוקה ולא נכנסתי אפילו להרצאה אחת, אבל – הכל מוקלט. האם גם יישאר שם? לא בטוחה אם אני מבינה את הסיסטם שלהם נכון, אבל נראה לי שכן. שווה את דמי המנוי? שווה לאל-אללה.
אז יום שישי, אני גוררת את עצמי בכוח לבישולים, אבל הי, היה את הכנס הזה, והנה סוף סוף יש לי רצף של זמן להקשיב, וזה קלאסי תוך כדי שעושה משהו מוטורי. יאללה. פותחת טלפון, מחברת לjbl שאוכל לשמוע נורמלי, נהנית מזה שאני די לבד בבית (אבישי מנקה, יואב במכינה, ויונתן ואיילה יצאו לטיול אופניים), ומקבלת אחלה זמן איכות עם עצמי, וגם האוכל יצא טעים.
אורית לייזרסון: בריאות מינית ביהדות, על גלות וגאולת הגוף
אם לא הייתי עוקבת בעניין אחרי אורית כבר כמה שנים, לא יודעת אם היה מושך אותי להכנס להרצאה עם שם כזה. כבדדדד. אבל אני כן עוקבת אחריה (וגם אתם יכולים, בפייסבוק שלה), והאמת שברגע שזה היא בכלל לא הסתכלתי מה שם ההרצאה.
כשמדברים על מיניות ויהדות, ישר קופצות לי הסטיגמות והאסוציאציות שליליות. צניעות במובן של תשומת הלב המוגזמת על לבוש הנשים, ״ברוך שלא עשני אישה״, ״אל תרבה שיחה עם האישה״ וכאלה. אני יודעת שזה פשטני ושיש תפיסת עומק הרבה יותר מורכבת ומכבדת ביהדות, אולי אפילו הפוכה מהסטיגמה, אבל יש גם הרבה קשיחות והליכה למקומות שבעיני הזויים ומוקצנים (שירת נשים, השתגעתם לגמרי). יש לי תיק פתוח מול היהדות עם עלבון אישי. זיכרון חם של להיות עטופה עם אבא בטלית בבית כנסת, ואז יום אחד את כבר גדולה ואסור לך להיות פה, לכי להציץ מעבר לוילון מהעזרת נשים. אני לא דתיה כבר מזמן, כי לא מצאתי את המקום שלי בתוך הדבר הזה, ובלי חיבור ללב אני לא יכולה. אבל מסתכלת מהצד על הדתיות החדשות, שבונות מניינים משותפים, שלומדות ומלמדות יהדות בדרכן, שלא מוותרות ומתעקשות על המקום שלהן, ואני אוהבת אותן בכל ליבי. כן יש לי חיפוש רוחני, ואני מחפשת בכל מיני מקומות, וגם מוצאת. אבל בכל פעם שאני שומעת משהו שמגיע מהיהדות ומצליח לגעת בי, אני שמחה ממש, כי למרות הכל היהדות בשבילי היא בית, וכשהוא מחבק אותי ולא מקיא עלי, זה ריפוי.
וואו נסחפתי פה בענק. טוב. רציתי לדבר על ההרצאה של אורית.
אני לא יודעת כמה התפיסות שלה מקובלות ומבוססות ביהדות, אלה מקורות שאין לי בקיאות בהם בעצמי, אבל היא מביאה סיפור אחר לגמרי. סיפור שרואה את התפקיד העליון של היהדות כתפיסה של חיבור בין עולמות הרוח ועולמות החומר, וביטוי של הערך העליון הזה במיניות. לדבריה, הקילקול של ההפרדה בין מיניות ובין רוחניות מגיע מתפיסות נוצריות שמקדשות את הנזיר הפורש ושבהן אם המשיח היא בתולה, ומשם מגיעים עולמות שלמים של מיניות כחטא, כלכלוך, של עיוות שלא יכול להכיל אישה שהיא גם אמא קדושה וגם מינית.
הקילקול של התפיסות האלה דבק בנו כשיצאנו לגלות, ונכנס גם לאוצר המילים התודעתי שלנו. אבל לפני כן התפיסה ביהדות היתה אחרת לגמרי. רחל ולאה שהתחתנו עם יעקב. רחל היפה והעקרה, מתחננת גם לפרי בטן, לא מסכימה להיות רק מינית. ולאה הפוריה מבקשת את אהבתו של יעקב. (כמובן שיש אינסוף פרשנויות בתורה, ואני לא יודעת כמה זו פרשנות נפוצה, אבל למה לא לקחת אותה אם היא יפה בעיני.) אורית מוסיפה שהכרובים שהיו על ארון הברית היו בדמות זכר ונקבה, ובזמני שלום הם היו מחוברים בחיבור מיני, בלב קודש הקודשים. חיבור של שמיים וארץ, של רוח וחומר, של קדוש ברוך הוא זכרי ושכינה נקבית, מיניות מקודשת בכל מקום! מקור נוסף שאורית מגייסת לעזרתה הוא האמירה שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל מצרים. ומה היה המעשה של הנשים הצדקניות? כשפרעה הודיע על רצח תינוקות יהודים, הגברים החליטו שלא ישכבו יותר עם הנשים. באו הנשים לשדות, ופיתו את הגברים לשכב איתן. ובזכות זה נגאלו ישראל. מרים כילדה גערה באביה שלא שוכב עם אמה. מלך מצרים קורא למיילדות. מה הקשר מיילדות? איפה כל המנהיגים הגדולים? אז זהו – שהנשים הן אלה שהיו המנהיגות. יפה, לא?
והיום מה? גלות הגוף. תפיסות שדבקו בנו, של הפרדה וניתוק בין רוח ובין חומר. וההצעה של אורית היא שכמו שהגלות באה מהגוף גם הגאולה תבוא מהגוף. המיניות כאנרגיית חיים, כמקום לביטוי של חיבור עליון, הרחם כארמון נשגב, והחיבור בין הקטבים כפעולה של חיבור עם האלוהי דרך הבשר. זה גבוה, וזה מרגש. זה לוקח אותנו שנות אור מתפיסות מיניות של פריקת צרכים. הזמנה לתפיסה אחרת לחלוטין. איזה יופי.
תמיר אשמן: מסלול החניכה למיניות גברית
טוב, אני לא מסכמת אחד לאחד, אלא לוקחת את מה ששמעתי מתמיר ומחברת למה שעלה בי.
בשיח המגדרי שיש מסביבנו, יש תנועות מבורכות כמו metoo, דרישה לשיוויון בשכר, העלאת מודעות על דימוי גוף, העלאה למודעות של עולם נשי פגיע ורצון להתקדם למקומות טובים יותר. ולפעמים נדמה שיש פה משחק של נשים נגד גברים. שהגברים הפריבילגים והמטופחים פוגעים בנשים המוחלשות.
ולפעמים קל לשכוח שכל השטף התודעתי, ההסללה לתפקידים מגדריים, פועלים לא רק על נשים אלא גם על גברים. הפגיעה חזקה באותה מידה ומשפיעה על ההתקדמות שלנו באותה מידה. וגם אצל הגברים, כמו אצל הנשים, הבנת המסלול שפוגע מראה גם מה צריך לעשות כדי להפוך את הכיוון ולתקן. וגם פה, כמו בהרצאה של אורית, מצאתי את עצמי מתרגשת.
בשיחה שלו, תמיר הציע שביולוגית, בנים ובנות נולדים עם אותו פוטנציאל רגשי. אבל התרבות שלנו, בכלל בעולם אבל בטח בישראל הביטחוניסטית, מלמדת את הבנים שלנו שגבריות זה להתאפק, לא לבכות, לא לבטא רגשות. זה כאילו דבר קטן, אבל למעשה זאת בעיה גדולה מאוד. כי רגשות שליליים, מתח שמצטבר בפנים, צריך לצאת לאנשהו. בנות לומדות לתת לזה ביטוי, בהישענות על מישהו אחר, בדיבור, בהבעת קושי, וכך נפטרות מהמטען הרגשי באופן תומך ואוקסיטוציני. בנים לא מתלמדים בהתנהגות הזאת, ומקבלים מסר שזו התנהגות לא גברית. ואז מה קורה עם המתח הרגשי הזה? הוא לא הולך לשום מקום. הוא יתבטא איכשהו. אם לא באופן מכיל, אז באופן מתפרץ. אם לא אוקסיטוצין – יהיה אדרנלין: התנהגות של סיכון, התפרצות זעם, אגרסיביות. זה לא טוב לאף אחד, לא לגברים ולא לחברה.
תוסיפו על זה טראומה. לפי תמיר, הסטטיסטיקה של פגיעות מיניות בילדים הן זהות בין בנים ובנות עד גיל מסויים. החניכה המינית שבנים מקבלים ושהתרבות מנרמלת לנו (ראו מציצים, אסקימו לימון ודומיהם), גם כן מכחישה מקומות עדינים, ויכולה להביא לטראומה. זובור בצבא, טקסי חניכה של נערים לנערים, עמידה בהשפלה כמבחן גבריות, הכל מסופר כמעין סיפור של מורשת קרב מחוייכת (דוד שלי לקח אותי לזונה בתחנה מרכזית), אבל טיפה עצירה ושאלה על תחושות ורגשות שם, ומגלים שזה היה מצלק. וכשאין לך שום תרגול לפרוק את הכאב הזה בדרך תומכת, הכל הופך למעגל זעם ואגרסיביות אחד גדול. אתה לא יודעת איך לפרוק את הכאב שלך. אז אתה בהתקפי זעם. אז המיניות זה אחד המקומות היחידים שנותנים לך את הפורקן והרגיעה, רק שאז בעצם עשית מהאישה שלך פח זבל לפרוק לתוכו את הכאב שלך, ולא היית שם איתה.
אני חושבת על כל האלימות בכביש, בשפה, בטוקבקים. כל האסירים שפשעו תחת התקף זעם. ואני רואה כאב עצום בכל מקום. זה מחריד.
אבל, הנה התיקון, ממש מול העיניים שלנו. בואו נלמד את הבנים שלנו ואת עצמנו איך להיות פגיעים ולבטא את הרגשות שלהם. זה לא אומר שבנים יהפכו להיות בנות וישחקו בברבי. זה אומר לתת להם מקום בטוח ובריא לווסת את עצמם, ולא להפקיר אותם ואת כל החברה להתנהגות אדרנלינית שבאה מכאב.
תמיר מציע קבוצות, מעגלים וטיפולים, וגם מכשיר מטפלים נוספים. תיקון עולם. והנה האתר שלו.
ד״ר ירון שוורץ: לחנך נערים להתנהגויות מיניות קשובות, בריאות ומודעות
ירון שיתף מניסיון של שנים בבי״ס הרטמן לבנים בירושלים, בו בכל שבוע, מכיתה ז ועד כיתה י״ב, מוקדשת שעה וחצי לגבריות. זה חתיכת מסע מדהים בעיני. במציאות שבתי ספר שמשקיעים מביאים סדנא מידי פעם, ובזאת מסתיים העניין, בהרטמן העבירו את כל המורים הכשרה, והם מתעסקים בנושא באופן עקבי ושיטתי, מלווים ילדים לאורן 6 שנים. מדהים.
ירון סיפר גם מתוך הניסיון שלהם, וגם מתוך מחקרים, נתונים שמראים את עומק ההשפעה הסביבתית. אני כמובן לא זוכרת הכל, וממליצה להקשיב בעצמכם להרצאה, אבל הנה כמה נקודות שתפסו אותי. על מה חושב נער בזמן מגע מיני? הדבר האחרון שהוא חושב עליו זה העונג שלו. הדבר הראשון שהוא חושב עליו זה החברים שלו. מחקר שהשווה בין תשובות של נערות ונערים לשאלות על ניסיון מיני, הראו על פערים מטורפים ביניהם, כשמה שמניע את הבנים הוא באופן מובהק המעמד החברתי, ולא שום סוג של בשלות רגשית.
מה עושים עם הדבר הזה? המהלך העיקרי שהבנתי שקורה בהרטמן, זה להניע מהלך מהתנהגויות שמושפעות באופן קיצוני מהמסרים הסביבתיים, לתרגול הקשבה של הרצון האישי שלי, והיכרות עם כלים של קשיבות ומודעות. למשל, נתנו לנערים תרגיל שבחלקו הראשון שאלו ״אם היית יכול להתחלף עם מי שתרצה ליום אחד, מי זה יהיה?״, ובחלק השני שאלו ״אם תוכל לקבל הצצה ליום אחד בעתיד, לאן תלך?״. בחלק הראשון הנערים נוטים לענות – כריסטיאנו רונאלדו וקובי בריינט, מה שמעיד לדעת ירון על היישור קו עם תדמיות חיצוניות של מצליחנות, של כיבושים. ובחלק השני הם נוטים לענות – לראות עם מי התחתנתי, איך החיים שלי נראים. מה שלדעת ירון מעיד כן על רצון פנימי נפרד מהנורמות שמועברות להם במדיה. ואז יש בסיס לעבוד על הפער בין מה שמשדרים לך ומה שאתה בעצמך רוצה. ולהתחיל לעבוד על מודעות.
בסוף הכל מודעות, חברים. הכל מודעות.
אם ההרצאות עוד יישארו באויר אני מקווה להאזין לעוד, ומזמינה גם אתכם. זה חומר מרתק לחלוטין.