1. ריצוי/הקטנה
בשיעור הקודם של Tamar Eyni-lehman המיקוד היה על תנועה של כיווץ והתרחבות. השיעור הזה הוא הזדמנות יוצאת דופן להתבוננות עצמית, ואני רוצה לחלוק דוגמא קטנה למשהו שהיה לי חזק ונשאר איתי מהשיעור.
באיזשהו שלב של השיעור, ההנחיה היתה, להיות בזוגות, כשאחת נעה מתוך המקום של הכיווץ, והשניה מתוך מקום של התרחבות, ועם תשומת לב למה שקורה בינינו.
היה שם רגע שהשותפה שלי היתה בתנועה של כיווץ, ואני סביבה. והרגשתי אי נוחות חזקה. ממש מבוכה. אולי אפילו מצוקה. הרגשתי שהיא מקטינה את עצמה ואני לא יודעת מה לעשות עם זה, שאין לי פרטנר.
היו רגעים נוספים שהתאפשר לי לבדוק את מקום עם ביטוי תנועתי דומה אבל שבו לא הרגשתי הקטנה, אלא איפשור להיות במקום קטן ולבקש תמיכה, וזה היה משהו אחר לגמרי, ולימוד בפני עצמו.
אבל אני רוצה לחזור שניה למקום של ההקטנה.
יש בי את הצד של הריצוי. יש הבנה זוחלת על השיעבוד שבזה, ואני מתבוננת ומלקטת תובנות על זה.
אחת התובנות החשובות היא זו:
התנועה של הריצוי באה ממקום של לא לאיים, לא להעיק, לא לתפוס יותר מידי מקום. היא ככל הנראה נובעת מאיזורים נפשיים של חוסר אמונה עמוק בזכאות שלי לקיום ככה סתם, אלא רק אם אני מוכיחה את עצמי, או משהו כזה.
אבל באופן אבסורדי, המקום המקטין, המתנצל, שלא מביא את עצמו, הוא בעצמו סופר מעיק!!
כלומר אני עושה פליק פלאקים כדי לבוא לאנשים בטוב, למצוא חן בעיניהם, ליישר איתם קו, להימנע מכל סיטואציה של שיפוט וביקורת, ובסוף לחיות חיים שהם לא שלי, שאין להם שום קשר למי אני, מה אני רוצה להיות.
אבל לא רק שבבוא היום המענה שלי ל״למה לא היית זושא״ יהיה עלוב, אלא שבמו ידי אני עושה ההיפך ממה שאני מנסה להשיג. והאחריות עלי.
2. מגיע לי??? / של מי החיים האלה?
במועדון של Smadar Miller כפרעליה, עשו לנו תרגיל: תעשו רשימה של 5 דברים שאת צריכה לעשות השבוע. אין בעיה, רשימה תוך שתי דקות.
שלב שני: תעשו רשימה של 10 דברים שבא לך לעשות. אוקיייייי, המממ, צריך קצת יותר זמן לעבד, לגרד, לחפש.
שלב שלישי: עכשיו, תורידו מהרשימה של הצריך משהו אחד שאתן יכולות לוותר עליו. ותבחרו מהרשימה של הבא לי משהו אחד שתעשו השבוע.
בום.
התגובה הפנימית שלי היתה כמו של ילדה מבית קטן בערבה שקיבלה קוביית שוקולד נדירה בערב חג המולד: באמת….?? מותר לי…??? רק בשבילי?…..
וזה זעזע אותי לגמרי.
מי זאת הילדה המוכה הזאת? שהחיים שלה עד כדי כך לא שלה? הרי אני כבת 45 שנים, כמו שאומר השיר ״אני תכף מת חצי מאחורי״, לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות שזו התודעה שמנהלת אותי.
האחריות עלי.
3. מה לא / מה כן
כשאני לא מיומנת בלשאול את עצמי מה אני רוצה, אז המיקוד שלי הוא בתלונה. ככה לא. זה סבבה, כי זה התחלה של משהו.
השאלה אם זה נשאר שם, ואז הסיום של זה להאשים מישהו, או להתייאש, להגיש קורבן וכל האיזור הזה.
או שאני מצליחה לפחות להתחיל לשחק עם האיזור של מה כן.
בכלל לנסח לעצמי מה כן (או במקרה שלי שאני לא יודעת בדיוק מה כן, אז בצעדים קטנים של תשומת לב ומחקר), ואז לנסות להזכיר את זה לעצמי את זה *בתוך* החיים, ולגרום לזה לקרות.
אני רואה על עצמי שבמקרה שלי ה׳מה כן׳ הוא יותר ׳איך כן׳. איך אני רוצה להיות, איזה איכויות אני רוצה, איך אני רוצה להרגיש, עם עצמי, עם הסביבה שלי וכו׳.
לפני שנה בערך פאולטי הוציא ספר על פרקטיקת OMM – מדיטציה של דקה אחת. ואני חייבת להודות שהיא כלי שעוד לא רכשתי לעצמי ב100%. זה כאילו פשוט מאוד, ובעצם מרכז פנימה כמה כלים לרגע אחד. וראיתי שלפעמים אני לא מצליחה להתחבר לזה, או מסתכלת על זה גדול מידי ואין לי תשובות ואז זה יוצא טכני ולא מניע.
אבל כן היו רגעים שבאו תשובות נקודתיות, והצלחתי פחות לעשות מזה סיפור, וכשזה קרה היה איזה שיפט פנימי שהביא שינוי לתוך אותו רגע.
ביום שני הוא מגיע לארץ להרצאה על OMM, ואפילו שכבר הייתי בסמינר שלם על זה, ושזה בעצם כאילו נורא פשוט, אני מרגישה שיש לי מה לשמוע עוד ושוב, מתוך המיקום שאני נמצאת בו עכשיו, אחרי שניסיתי לשחק עם זה וחוויתי את זה בכל מיני צורות. אולי זה יהיה כלי משמעותי יותר בשבילי. ובכל מקרה פאולטי זה חתיכת רוק סטאר שמטעין באנרגיות אז אחלה דבר.