רוך וקושי

איפה ההתפתחות? ברוך או בקושי? 
איפה שזורם וקל ונעים, או איפה שיש התנגדות ומאמץ?

על עצמי ראיתי, ואולי זה משהו תרבותי שמונחל לכולנו פה, את הנטיה לבחור בקשוח, בלא מוותר, בבכל מחיר. 
הנה, כבר בעצם השאלה יש משהו קשיח, תובעני אפילו – זה ככה או ככה? מה התשובה האחת הנכונה תמיד?

הרבה פעמים הקשיחות היתה לי נכונה בחיים. עזרה לי לעבור מצבים קשים. זוכרת למשל מישהו שניגש אלי בברית של אבישי ומברך אותי ואומר שזכינו אחרי כל הקושי. ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר, איזה קושי. הנחישות והקשיחות שלי כל כך לא הביאו בחשבון אפשרות של חולשה אחרי הניתוח של יונתן ששינה לנו את החיים, שאשכרה לא ראיתי את הקושי והכאב. חוויתי אותם, כמובן, אבל מתוך גישה של: עכשיו מתמודדים. הלאה. קדימה. כלום לא ישבור אותנו. אין מה להתבכיין.
וזה היה נכון לאותו רגע. לא היתה בי שום יכולת להכיל את הכאב, הייתי בהישרדות והקשיחות היתה נחוצה. נדמה לי שרק כעבור עשור עלתה האפשרות שיהיה צורך לטפל בכל העניין הזה, ואולי רק היום, 17 שנה אחרי, אני בכלל מסוגלת לעמוד מול כל זה בכנות.

ולפעמים ההתפתחות דרך קושי היא המקום של לא לוותר לעצמי, לדרוש ממני את ההכי טוב שלי, להתעקש, להתמיד. ודווקא בהתמודדות נוצר משהו חדש, ואני עולה מדרגה, וזוכה גם בסיפוק של ההתגברות, של הטיפוס על ההר.

אבל לפעמים הקושי זה לא הדבר הנכון. 
לפעמים זה שובר את המכונה – פיזית או רגשית.
לפעמים זה מחזק אצלנו מקומות של שיפוט והלקאה עצמית – ואז אולי מבחינה חיצונית אני כן אגיע להישגים, אבל מבפנים אשאר במחוזות של תחושת חוסר יכולת וחוסר ערך, וזה בעיני נזק עצום, כי התנועה מתחילה מבפנים, מלתפוס מקום ולהרגיש בסדר לפעול בעולם, לא לפחד. 
ולפעמים זה מעודד אותנו להתעלם מעצמנו – לעבוד רק דרך הראש, ולא להקשיב ללב ולגוף. וגם זה בעיני נזק עצום. התרבות שלנו מכוונת אותנו מאוד להעריך את האינטלקט והלמדנות, ואנחנו מתרגלים לעבוד בצורה שכלית. אבל הבנה שלמה היא לא רק ברמת הידע, אלא *בכל ההוויה*. אנחנו צריכים לפתח את הקשבה לגוף ולרגש, יש דברים שנוכל לחוות ולהבין רק דרכם, או שההבנה שלנו תהיה עמוקה ועשירה יותר כשנצרף אותם לעבודה השכלית.

בסוף השבוע שעבר חוויתי יומיים של הכנה לסמינר, שהועברו בגישה רכה ונעימה. זה לא שהיתה שם רק קרחנה רגשית. היתה גם התמודדות אינטלקטואלית, אבל הגישה היתה עוטפת ונעימה. פרחתי שם. היה לי כל כך טוב ללמוד ככה, ממקום של אהבה. ממש ראיתי צימאון שיש בי לדבר הזה.

ובמסגרת נוספת שאני לומדת, מדברים לא רק על הרכות כגישה, אלא ממש כלב ליבו של העניין. על חיפוש הקריאה הפנימית: מה בא לי, כהדרכה האולטימטיבית שתכוון אותי למסלול הנכון לי. זה ׳בא לי׳ מאוד מדויק שנובע מהקשבה לסימנים מהגוף, שמראים את התשוקה האמיתית שחיה בי עכשיו. 
רעיון מהפכני ממש, לעשות מה שבא לי, לא? איזה פינוק, איך נבנה ככה מדינה אם כל אחד יעשה מה שבא לו (הנחת יסוד שכולם פרזיטים פוטנציאליים ולא נשמות שמחפשות ביטוי), ומה עם כל מה שצריך לעשות? ומה עם להתעמת דווקא עם מה שקשה לי ומשם יושג הפרי? הממ הממ הממ

רכות מתקשרת גם לוויתור. חוסר גבולות. מסלול לא ברור. ערכים לא יציבים. חוסר מחויבות ואז סתם זיפזופ בין ערוצים ורעיונות, בלי עקביות. או שאולי זה הצד הקשוח שבי שוב מצטט את הסביבה הקשוחה שלנו…. הממ הממ הממ

אז איפה ההתפתחות האמיתית? בקושי או ברוך?

אולי, כמו בחינוך ילדים, זה עניין של רגישות, לשים לב מה נכון לסיטואציה. צריך גם קושי וגם רוך, והכי צריך את החוכמה מתי להשתמש במה.

ואולי קושי ורוך נדרשים *בו זמנית כל הזמן*. גישה פנימית של רכות, קבלה ואהבה אין קץ וללא תנאי. למידה של הקשבה וכבוד לכל מה שעולה בי, וחידוד מיוחד של מיומנויות זנוחות של הקשבה לגוף ולרגש. 
ובמקביל, חלק בתוכי שלוקח את המושכות, מרכז את הנתונים, לומד למי מהקולות להאמין ומי סתם בטטה, מנהל את המערכת ומכוון אותה למקומות של שיפור וגדילה.

זה מהמקום הפנימי. 
ומהמקום החיצוני, נשארת השאלה, מה ההשפעות, התנאים והמסגרות התומכים יותר עבורי בעבודת ההתפתחות. רוך או קושי. התשובה כנראה מאוד אינדיבידואלית, כי כל אחד צריך תמיכה במקום אחר בתקופה אחרת. אז שוב, גם על מנת לדייק את התנאים שיתמכו בי, אין מנוס מלפתח רגישות לראות לא באיזה רעיון נדמה לי שאני, אלא מה המיקום המדויק שלי עכשיו.

יש תפיסה, מאוד הגיונית בעיני, שהרגשות שלנו משקפים את המיקום שלנו. אז הנה רמז: אם אני ברגשות שליליים ובתחושת תקיעות, סביר להניח שאני במיקום שמצריך בדיקה. ואם אני ברגשות חיוביים ופורחים, סביר להניח שיש פה משהו שנכון לי. 
ואם אותו מקום עושה לי פעם רגשות כאלה ופעם אחרים? 
צריך להתבונן יותר טוב, ולדייק מה היה הדבר. 
כמו כן, צריך ללכת לישון בשעות כאלה כבר, אז די וביי.

(בתמונה: צמח רך וצמח נוקשה ליד הספסל שלנו על ההר. יש יופי גם ברוך וגם בקושי. התמונה מדצמבר, אז א.זה מעניין לראות כמה זמן אני משתעשעת עם הרעיון הזה של רוך וקושי. וב. איזה הבדל יש בחודשיים בין המדבר שרק התחיל להגיב לרעיון של החורף, ובין הירוק השופע והכל כך זמני של עכשיו. איזה כיף הגשם הזה עכשיו שיחזיק את הירוק עוד קצת)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *