ביום שני ישבתי בפינת עבודה שלי בסלון ונתתי משמרת ערב (קורה לפעמים), והפסקול המוזיקלי שלי היתה הטלויזיה בזמן שאבישי צפה במכבי תל אביב אוכלת את הלבלב למכבי חיפה.
אז תוך כדי עבודה אני שומעת בחצי תשומת לב את הפרשנים מפרשנים, ולאט לאט שמה לב שהם אולי מאוד ידענים אבל כל מה שאני שומעת זה שיפוט, ביקורת, קטילה, כיסוח, פסקני, חותך. הרגשתי שהדיבור הזה אלים, לא נותן צ׳אנס, שיפוט בצד הכי חמור שלו. ולמרות שבאמת לא אכפת לי מי מנצח או מפסיד, קלטתי שאני מתבעסת בשביל מי שמדברים עליו ככה. זה לא רק הפרשנים. היה גם שלב שהאוהדים של חיפה פשוט התחילו לצאת מהאיצטדיון תוך כדי המשחק.
כאילו, איך השחקנים של חיפה אמורים להרגיש? ואיך מי שצופה בזה אמור להרגיש? מה אני מבינה מזה לעצמי? ולמה זה מסר שאולי מוקצן בכדורגל, אבל לגמרי מרגיש לי מוכר ומפעיל אותי?
או שאתה הכי טוב ומנצח, ואנחנו איתך, או שאתה כלום, ואנחנו הולכים, לא לפני שנבהיר לך כמה אתה גרוע ומאכזב. השיפוט לפי הקוד הזה הוא גם כלפי אחרים, וגם מופנם כלפי עצמי. אנחנו חייבים להיות מספיק למעלה כדי שתהיה לנו זכות קיום. ואם לא – חיתוך.
איזה פחד זה. ואיזה לא מפליא זה שאנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בגישה של התגוננות מול מערכת משפט פנימית וחיצונית שלא מפסיקה לרגע.
כי אנחנו שומעים היטב את הדיבורים שמעל פני השטח כאילו רק מביעים דעה, ביקורת הגיונית, לגיטימית, עניינית. אבל מתחת לזה פשוט מכסחים, לא רק את הטעות אלא את האדם שמאחורי הטעות. לא משאירים לו צ׳אנס. פוסטים ומאמרים חוצבי להבות, סאטירה, ממים, כרתו את ראשווווווו, הפה מתעווה במשהו מריר כזה, צודק מאוד, מחפש את מי שיהיה יחד איתי – נגדו, ואז כבר לא אהיה בודד. או פשוט מרימים ידיים ויוצאים מהאיצטדיון כשאתה עוד מפרפר שם מצד לצד ומנסה ככל יכולתך.
זה מעגל אימה – אנחנו משקשקים מהשיטה שרק לא תיפול עלינו, אבל מפנימים אותה, וכשמגיע תורנו גם אנחנו שופטים ללא רחמים את מי שעומד מולנו, לא רואים בו שום אור, לא נותנים שום סיכוי, מכבים אותו וגם את עצמנו. כי או שהתור שלנו יגיע, או שמרוב פחד שהתור שלנו יגיע אנחנו מעדיפים לא לפעול ולא להתבטא.
איזה סיבה יש לנו להתמסר למעגל הזה, חוץ מההרגל, חוץ מזה שהוא שקוף לנו ואנחנו מופעלים על ידו ולא בוחרים בו באמת?
אולי זה סיסטם אפקטיבי שדוחף אותנו קדימה אל השיפור, אולי זה מוליד רצון להוכיח את עצמנו ולהילחם על מקומנו (באמת? מי משתפר מזה שמטיחים בו שהוא חרא?) אבל גם כשמגיעים להצלחה היא על תנאי עד הטעות הבאה, ולא ברור לי כמה באמת נהנים ככה גם מההצלחה.
נראה לי שהלחץ הזה של שיפוט והבטחת המקום שלי כל הזמן, מבזבז המון אנרגיה שאפשר לשמור לדברים יותר מועילים.
נניח שבמקום זה, נפעל מהבנה שכולנו מחוברים אחד לשני, ולכן הגדילה והטוב של השני היא גם גדילה וטוב בשבילי, בשביל כולנו. ואז, כשיש טעות, יש הבנה ותמיכה, ויש למידה אפשרית, ולכן סקרנות ואתגר, וחיפוש פתרונות אפשריים.
וכתוצאה מזה נפסיק לפחד לטעות.
כמה אנרגיה תשתחרר לנו, כמה מרחב, כמה יצירתיות, כמה אפשרות משחק, לאיזה תוצאות נגיע, באיזה איכות נחיה?
אבישי אמר ״כן, אמא, אבל ככה זה בכדורגל״.
לא נראה לי שאני מוזמנת לצפיה משותפת במשחק הבא..
