או או, גם וגם – להכיל את הסתירות האנושיות

אוכלת שווארמה, העיקר שותה דיאט קולה

נאבק נגד הקמת משרפה ליד הבית, אבל מזהם את הרחוב עם קמין

מגדלת תרנגולות בחצר, אבל אוכלת שניצל

לא אוכל בשר כי זה עינוי של חיות, אתה יודע שגם צמחים מרגישים?

(בטח יש דוגמאות יותר אקטואליות, אבל אני קצת מנותקת אז תסלחו לי)

זוית #1 

אנחנו לא מצליחים להכיל את הסתירה הפנימית, ולכן מכריזים על זה כצביעות, עושים אחורה פנה ולא מסכימים להקשיב יותר.
קחו למשל את הטיעון האחרון שמישהו אמר לי בשיחה לפני כמה זמן: טבעונים/צמחונים שבחרו בזה מסיבות של צער בעלי חיים, הם בעצם צבועים כי גם צמחים מרגישים. מסקנה – אם אי אפשר לאכול בלי להכאיב למישהו, אז הכל שטויות תאכלו מה שבא לכם, בעיקר בשר.
אבל אולי המסקנה היא שהמציאות מורכבת, וזה שאנחנו מרחמים על יצורים חיים לא אומר שאנחנו נפסיק לאכול הכל, אלא מתוך ההבנה שכל היצורים מרגישים, נצמצם צריכה של בשר, נהיה ברגישות לכמויות מזון ולא ניסחף לשפע שפע שפע שבסוף הולך לפח. 

כלומר זה שיש מורכבות, זה אולי הזמנה למסקנה יותר מעודנת שמכילה את המורכבות, ולאו דווקא ביטול של כל השיחה.

זוית #2

מה קורה לעקרונות כשהם פוגשים את החיים?

כשהיינו הורים צעירים היו לנו המון עקרונות. אני זוכרת התעקשות עם הבן שלי במכולת, כשאני מסכימה רק קרטיב אננס, כי בשאר יש צבעי מאכל. איפה אני ואיפה הסטנדרטים האלה היום… מה קרה? החיים קרו. עוד משימות, עוד מורכבויות, ולומדים שכדי להישאר שפויים צריך לצמצם את הקרבות.

זה לא רק עם הילדים, זה גם לגבי עצמנו. היו תקופות שהיינו בודקים הרכב תזונתי, או מקפידים על חומרים יותר סביבתיים, אורגנים וכאלה. אפשר להמשיך לעשות את זה, זה רק לוקח זמן ואנרגיה. באיזשהו שלב נכנס הקונספט של סדרי עדיפויות, ובוחרים במה להתמקד ומה לשחרר. כן, יכול להיות שנשאר הרכב שהוא קצת לא עקבי, אבל ככה זה. וזה גם בסדר להבין שאני לא חייבת ליישם את כל העקרונות ולהילחם את כל המלחמות. אני אעבוד על מה ששרד את הסדרי עדיפויות שלי, ואחרים יעבדו על מה ששרד את סדרי העדיפויות שלהם. זה עושה אותנו צבועים? לא עקביים? אולי סתם אנושיים?

זוית #3

יכולה להיות רק תשובה אחת נכונה, אסור לטעות והכי חשוב אסור להודות בטעות כי בית המשפט עומד בהיכון וכיתת היורים בדרך. בשום פנים ואופן אל תסכימו למציאות מורכבת! היו צודקים בכל מחיר ואל תקשיבו אף פעם לכלום. בהעדר טיעונים, חפשו סיבות פריפריות למה לא להקשיב לשני, זה לא קשה למצוא: הוא לא מפה, הוא חדש, הוא זקן, הוא צעיר, הוא מדבר באנונימיות, הוא מוכר מידי, שמן, רזה, משהו אצלו בטוח לא בסדר.

זווית #4

המוח שלנו מתקשה להכיל מורכבות. או זה או זה. 

זה הגיוני, כי תיוג חוסך אנרגיה. במקום כל פעם להסתכל על מכלול של נתונים, חלקם מורכבים, חלקם סותרים, אנחנו מפשטים את זה לתווית: זה – ככה. זה יותר קל ככה. אבל צריך לזכור שיש פה מלכודת: אנחנו מתייחסים אל התוית ולא אל המציאות. 

השכן הכוחני והגס רוח, גם מתנדב ודואג לנזקקים. המוח המתייג שלי מתנגד: אי אפשר. אם הוא חרא, אז עד הסוף. אבל היוש מורכבות, נעים להכיר. כנראה שזה אפשרי. וזה הרגע לאפשר גם למוח שלי את הפליק פלאק המחשבתי: אני יכולה בו זמנית גם לא לסבול אותו, וגם להעריך. ט-דה! 

הבעיה היא שצריך להתאמץ קצת, כי המוח באמת לוקח אותנו לחשיבה של שחור לבן, וצריך להשקיע אנרגיה בשביל להזכיר לעצמנו: זה לא או או, זה גם וגם.

ומה שלומי

 המוח המסכן שלי חווה ימים מאוד מעצבנים של גם וגם. אני מתאמצת כדי לשים דברים בפרספקטיבה, אבל גם משחררת לעצמי חבל לברוח לקריאה וטלויזיה. לא חושבת שסיפרתי את זה פה בבלוג, אז אספר בקצרה סתם שתהיו בעניינים. הבת שלי בדרך לבת מצווה בקיץ, והדברים התגלגלו בצורה כזאת שמצאתי את עצמי ממציאה ענף חדש לעסק שלי. פתחתי אתר בשם מיצמיצ שנת בת מצווה מצמיחה, ובמקביל לכל הדברים שאני עושה אני גם מפתחת מוצרים (לאו יותר משחשבתי, אבל מתקדמת) שיעלו שם למכירה בסופו של דבר. זה מעניין ומרגש וכיפי, וגם עמוס עבודה ומשימות. תשמעו הקטע הזה של להרים פרויקט מאפס, לעשות בו סדר, לקדם אותו תוך כדי שעושה את הדברים הרגילים, זה לא פשוט בכלל. הנה מתחילה לי גם העונה של המשחק לפסח (והמשחק ליום העצמאות שנולד בסגר הראשון), אז בכלל. 

מה ראיתי:

  1. החלטות לוקחות המון אנרגיה. בימים שנראה שלא עשיתי הרבה, אבל כן התקדמתי עם החלטה, אני מתחילה להבין שדווקא כן נעשה הרבה, ופחות לרדת על עצמי.
  2. בלי לקפוץ למים אי אפשר ללמוד את כל מה שצריך. הנטיה שלי לתכנן, לדעת לאן הולכת, ורק אז ללכת, היא נורא נחמדה על הנייר, וכן נותנת איזה כיוון לפעולה, אבל ההבנות קורות תוך כדי תנועה.
  3. לעבוד פתוח ולא לפחד מהמסקנות. כן, לפעמים יש תובנות שהיה לי יותר כיף להתעלם מהן כי הן דורשות ממני עוד מחשבה, עוד דיוק. אבל מעבר להתבעסויות נקודתיות של עולם שהגיב אחרת משציפיתי לפעולות שלי, כן יש למידה בכל דבר, אם אני מסכימה לאסוף אותה.
  4. כשהמוטיבציה הראשונית של הפרויקט תקפה ואמיתית בשבילי, היא מצליחה להחזיק אותי גם כשזה פחות כיף כל ההליכה הזאת בערפל.
  5. כיף. הנאה. כשאני נכנסת ללופים של ״להספיק״, ״צריך״, ״משימות״, אני מנסה לזכור שהרעיון הוא לשמוח עכשיו גם כשדברים לא מושלמים ולא מתקדמים בקצב שרציתי. 

נשימה עמוקה. הנה עוד סופ״ש מלא ספרים, ואחר כך נמשיך

(בתמונות, קישורים לפוסטים שהעליתי לדף העסקי, שעם החשיפה של פייסבוק אתם בטח בכלל לא רואים..)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *