בעניין המחאה – אמת, שקר וחשבון נפש

גם תחת דיאטה חמורה של הימנעות ממוצרי התקשורת הישראליים – רדיו, עיתונים, טלויזיה (ברררר) – אני נחשפת למחאה ולצדדים שונים בה, ומתחילות להתגבש לי מחשבות בעניין.

אמת
אמת שיוקר המחיה לא הגיוני. עובדים עובדים עובדים, ואין ביטחון תעסוקתי, המחירים מסביב עולים בלי קשר לשכר, גם עם שני בני זוג עובדים, הלחץ הולך וגובר.
אמת שקשה להיות בביטחון מגורים. מחירי הדיור עולים. מחירי השכרת הדירות עולים. גם מי שלקח משכנתא ונכנס להרפתקאה של בית, יותר מקווה מאשר יודע שהסיפור ייגמר בטוב.
אמת שאין ביטחון לגבי העתיד. מפרישים לפנסיה ולביטוחים הון, ומקווים שאף אחד לא יימעל בכספים, ימחק הלוואות של מיליארדים, ושנגיע לגיל פרישה עם כסף לאוכל ותרופות. מעטים יכולים להגיד היום שהם מצליחים לחסוך כדי לעזור לילדים.
אמת שהלחץ הזה משפיע על המשפחתיות, על הזוגיות, על גידול הילדים.
אמת שיש כשלים מערכתיים שמשאירים אותך הלום: מערכת החינוך למשל, יוצרת קושי מערכתי עם 3 חודשי חופש בשנה לילדים, כשלרוב האנשים יש 10-14-אולי 20 ימי חופש שנתיים מהעבודה. יש ימים שהורים הולכים לעבודה רק כדי לשמור עליה, כי אין להם ימי חופש להיות עם הילדים, והעלות של שמירה על הילדים מתקזזת עם מה שאתה מרוויח באותו זמן.
אמת שלא הגיוני שמקצועות קריטיים לחברה כמו מורים, עובדים סוציאליים ורופאים יהיו במצוקה.
אמת שהגיע הזמן לצדק חברתי: עובדי קבלן, נגישות לנכים, זכויות עובדים.
אמת שהגיע הזמן לתקן את תרבות העבודה שלנו: שעות עבודה מטורפות הגובלות בעבדות, והשארת הילדים לחסות הטלויזיה.
אמת שיש תחושה של הפקרת האדם הפרטי וחוסר ביטחון אישי מול פעולות עבריינים.
אמת שהגיע הזמן לשמוע מה יש ליוסי ושולה להגיד ולא רק לפרשננו המלומד שבדרך כלל שכח כבר מזמן מה זה לחיות כמו כל השאר.
אמת שצריך למצוא דרך להגביל את החזירות של דפיקת מחירים על ימין ועל שמאל כדי להשמין את מי שכבר שמן על חשבון מי שנחנק.
אמת שזה קשור לקיימות כי כל העיוות הזה הוא הכי לא מקיים שיש.
שקר
כשגורמים אינטרסנטיים מתערבבים במחאה – זה שקר
כשחושבים שאם נפיל את הממשלה זה מה שיעזור – זה שקר
כשחושבים שזה מחאה של שמאל נגד הימין – זה שקר
כשמחפשים פתרונות בזק ולא מחשבה ארוכת טווח ומעמיקה – זה שקר
כשכל העסק נהיה למין קייטנה והפנינג – זה שקר
חשבון נפש
הטענה שמשאירה אותי בבעיה זו הטענה על הפינוק. מהפכת האייפוד.
מצד אחד – כי זה שקר מוחלט: יש מצוקה אמיתית.
מצד שני – כי יש בזה הרבה אמת: יש פינוק אמיתי.
במשך הזמן שלי כאדם בוגר ותבוני פחות או יותר, שזה אומר ב20 השנים האחרונות, אני מרגישה שהתרבות שלנו הולכת ומנתקת קשר עם המציאות.
ֿאנשים הפסיקו לעשות את החשבון הפשוט של 0=1-1
ועברו לכלכלה אישית של נסתדר איכשהו=כמה שבא לי-1
ובא לנו. או הו כמה שבא לנו. ורק כדי שלא נפספס כמה שבא לנו באות הטלויזיה (הראשונים שיועמדו אל הקיר כשתבוא המהפכה) הפרסומות (השניים שיועמדו אל הקיר כשתבוא המהפכה), וכל תרבות הלייף סטייל (שמנסה לטשטש לנו את העובדה שאולי אנחנו מוכנים לשלם הרבה בשביל סטייל, אבל לא בטוח כמה לייף נשארים לנו) – ודוחפים לנו בשטיפת מוח מטורפת כמה החיים שלנו עלובים וחסרי טעם אם לא ניישר קו עם מה שהם מוכרים.
כמה מכשירים סלולאריים פר אדם יש בארץ? כמה חבילות ערוצים? כמה מוצרים אנשים מעמיסים בסופר (רק כדי לזרוק שבוע אחר כך)? כמה לא מוכנים לוותר על שתיה קלה בקניה שלהם, על מעדני חלב וממשיכים לקנות בכל זאת? כמה אנשים קונים בושם ב600 שקל וזה נראה להם הגיוני? תחתונים ב60? ג'ינס ב400? כמה אנשים קונים מותגים לילדים שלהם כדי שיהיו מגניבים? לכמה ילדים קנו פלייסטיישן? wii? כמה שטויות אנחנו מפציצים את הילדים שלנו רק כדי שיהיו מרוצים ל-5 דקות, לפני הבכיינות הבאה? כמה מאיתנו מסתובבים עם המחשבה שזה שאין לי כסף לא צריך לעצור אותי? כמה מאיתנו חיים באוברדראפט? מחזיקים מנקה במקביל לאוברדראפט? כמה מאיתנו אימצו את מדד הרווחיות כדי למדוד אם אדם שיחק אותה או לא, לא משנה כמה טוב הוא עושה? כמה מאיתנו משחקים את משחק סמל הסטטוס על המכונית, הבית, הבגדים, הגאדג'טים שלנו?
איכשהו, מתישהו, זרקנו הצידה את הצניעות, את הקיימות – לחיות ממה שיש לך בגבולות היכולת שלך זה קיימות, זרקנו אפילו את המוסריות בצורת החיים שלנו, ומבחינה חברתית גם זרקנו בכלל את האופציה הזאת בשביל אחרים. כולם נסחפו במשחק הזה.
זה עשה אותנו גסים כחברה, אם כל המטרה היא רווח אישי וזה יכול להיות על חשבון מישהו אחר, אם ההאדרה היא של בעלי האמצעים בתור מי שבהם אנחנו מקנאים וכמוהם רוצים להיות לא משנה באיזה עיוותים זה כרוך ושאלוהים יודע כמה ג'ובות של כסף בנאדם כבר צריך, אם אין לנו שום מחשבה על מוסר, על צדק, על ק י י מ ו ת, אז נכשלנו ואנחנו אוכלים את הדייסה של עצמנו.
אבל זה לא שולל מהאמת שבמחאה:
כי כן יש את אלה שמעבירים בגדים מילד לילד, ומנקים לבד את הבית, ונוסעים לקמפינג ולא לחו"ל, וחושבים לפני קניה אם הם צריכים את זה באמת ויכולים לממן את זה, ועובדים קשה מאוד ואפילו מרוויחים לא ממש רע. ואם גם הם לא מצליחים לשים שקל בצד, לא מצליחים לקדם את העתיד שלהם, לא מצליחים לעשות יותר מאשר לגמור את החודש – אז המצוקה היא אמיתית. וצריך למחות וצריך לשכנע את מי שמזמן איבד קשר עם מה שהציבור מרגיש (וזה גם הפוליטיקאים, וגם התקשורת) וצריך לקדם פעולות מעמיקות לשינוי.
שיעורי בית
מי אנחנו רוצים להיות? מה זה בשבילי להיות שמח? את מי אני מעריך? איך אני שומר את עצמי במצב מאוזן ולא נסחף אחרי הרוח? מה אני חושב שנכון? מה אני חושב שאמת? איך אני מכניס את הערכים האלה לחיים שלי ולא רק כשיחת סלון? מה אני צריך באמת? אני באמת רוצה להיות איל הון? למה, בעצם? אם האוטו שלי נוסע למה דחוף לי להחליף? אם הטלפון שלי פועל, בשביל מה אני משדרג? האם פינוק זה רק שופינג? האם מה שאני צמא אליו זה באמת זה? מה יהיו הזכרונות המשמחים שלי כשאזדקן? הגאדג'טים שלי או המגע האנושי? וכו' וכו' וכו'
אחרים שעניין אותי לקרוא, אולי יעניין מישהו לקבל עוד הלכי רוח מכל מיני כיוונים:
ואם תלחצו על איזשהו קישור בפוסט הזה – נא לחצו על זה: פורום פעולה אזרחית שהתעסקו עם המחאה על תמלוגי הגז, וגם הצליחו לעשות שינוי, באים עם כיוונים יותר ממוקדים ממה ששמעתי במקומות אחרים. שלחו מייל לחברי כנסת, תחתמו על עצומה, תעשו משהו, למען ה'.

0 Comments

  1. אורית

    חמוטל, נגעת בנקודות הכואבות. אפילו קצת קראת מחשבות – גם אני חשבתי לעצמי איך זה שאני מנותקת כמעט מהתקשורת ובכל זאת מבינה משהו מכל המחאה הזו . אולי בגלל שזה כל כך שקוף לנו וככה אנחנו חיים כבר שנים וחושבים שככה זה ואין ברירה אלא לעבוד קשה, לשלם הרבה ושבסוף החודש לא נשאר כלום.

    עוד נקודה שמעצבנת אותי הכי הרבה: זה מאוד נחמד מצד הבנקים לאפשר לנו להיכנס למינוסים מטורפים ולקחת הלוואות על ימין ועל שמאל. כולנו חיים על המינוס, קונים, אוכלים, משלמים מהמינוס – ככה הכלכלה צומחת והשוק פורח והממשלמה מנפנפת בזה ל הזמן, וככה גם הבנקים פורחים ואנחנו שוקעים מהריביות ההזויות על המינוס (מעל 10%) – לדעתי זה סוג של קנוניה, שמעוורת אותנו – האשליה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. תראי לי אחד שלא חייב כסף לבנק.

  2. אורית

    חמוטל, נגעת בנקודות הכואבות. אפילו קצת קראת מחשבות – גם אני חשבתי לעצמי איך זה שאני מנותקת כמעט מהתקשורת ובכל זאת מבינה משהו מכל המחאה הזו . אולי בגלל שזה כל כך שקוף לנו וככה אנחנו חיים כבר שנים וחושבים שככה זה ואין ברירה אלא לעבוד קשה, לשלם הרבה ושבסוף החודש לא נשאר כלום.

    עוד נקודה שמעצבנת אותי הכי הרבה: זה מאוד נחמד מצד הבנקים לאפשר לנו להיכנס למינוסים מטורפים ולקחת הלוואות על ימין ועל שמאל. כולנו חיים על המינוס, קונים, אוכלים, משלמים מהמינוס – ככה הכלכלה צומחת והשוק פורח והממשלמה מנפנפת בזה ל הזמן, וככה גם הבנקים פורחים ואנחנו שוקעים מהריביות ההזויות על המינוס (מעל 10%) – לדעתי זה סוג של קנוניה, שמעוורת אותנו – האשליה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. תראי לי אחד שלא חייב כסף לבנק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *