יש פה איזה רגע של שקט שכל המתבגרים ישנים, אז אני לוקחת לי רגע להגג.
מצאתי את עצמי מהורהרת ומוטרדת אחרי כל סשן הבחירות הזה שהיה לנו פה, וביושבי כמשיח ליגה ג׳, בא לי לחלוק את ההגיגיישן הזה עם העם היושב בציון.
1. רצון העם ניצח. איזה יופי. הבעיה היא שהעם הוא הרבה מאוד אנשים, שרוצים הרבה דברים, וכל פעם שצד אחד מנצח, הצד השני מנוצח ומנוכר. ובעיני זה אומר שלמעשה אף אחד לא ניצח.
אם עם זה סוג של משפחה מורחבת, לא ברור לי איך אפשר לעבוד עם ההורדות ידיים האלה, השמחה לאיד, הלהכניס להם, התפיסה שהאחרים הם אויב מר, ולא אחים.
2. אחים/משפחה יכולים להיות מאוד מעצבנים. לפעמים יותר ממישהו שרחוק ממני ושיותר קל לי להיות איתו בקשר, ולהחליק לו על השטויות שלו. כשאנחנו מאותה משפחה, אנחנו מתחילים להסתבך עם מה זה אומר עלי אם אח שלי מתנהג ככה, ואז יש פוטנציאל לרגשות הכי קשים.
זה קשה, אבל זה יכול להיות גם אחרת. יכול להיות תהליך והתבוננות ולמידה, ממקום שמחפש את הקשר למרות הקושי. ומנצל את השונות גם כדי ללמוד יותר על עצמי, וגם כדי להרחיב את היכולת שלי להכיל שוני.
סיפור: כשאני הייתי בגיל ההתבגרות, הדרמה הגדולה מול ההורים שלי היתה סביב השאלה של בחירת דרך דתי/חילוני. כשהילדים שלי התקרבו לגיל, הרגשתי ששיחקתי אותה, כי באופן הכי אמיתי אני אהיה ממש בסדר אם הם יבחרו להיות זה או זה. בא ילד בכור וחכם ומייד מאתר את נקודת החולשה האמיתית – אתם מנסים להיות סביבתיים כאלה, ממחזרים, עם נגיעות קלות של רוחניקיות מצד אחד, ווואחשיות מצד שני? אין בעיה! אני אהיה ילד גאדג׳טים חומרני, סוג של בורגנו-ערס אשכנזי! עכשיו נראה אתכם!
וזה היה קשה. כי זו היתה תקופה שהרגשתי קושי אמיתי מול מי שלא חשב כמוני בתחום הזה. (ביטוי זלזול נפוץ בבית היה ״נו, הם כאלה עם ספות 1-2-3 מאיקאה״). והנה אני עומדת מול הבן שלי. לא בא בחשבון מבחינתי לנסות לשנות אותו, זה לא עובד ככה. לא בא בחשבון מבחינתי ״להכיל״ אותו ב״הבנה״ ובעצם בציפיה שהוא יראה את האור האמיתי (שלי) וישתנה בסופו של דבר, שזה אחד הדברים המזלזלים שאפשר לעשות למישהו. האפשרות היחידה היתה לגדול ולהתרחב. ולהצליח לאהוב אותו באמת. ככה. כמו שהוא, סותר את כל מה שאני מאמינה בו כרגע. וזה היה קשה, ולקח זמן לעשות את ההתרחבות וההתרככות הזאת. אבל זה קרה, וזה תהליך ענק, של להיות פחות בנוקשות מול העולם, ובלי לוותר במילימטר על מי שאני, להיות מסוגלת כן לאהוב אותו ככה כמו שהוא באמת.
3. האנחנו והם, זה דבר מאוד אנושי ליפול בו. אבל זה גם קצת מטומטם. אנחנו מעורבבים בחברויות ובמשפחה, בצבא ובעבודה, איך אפשר להפריד את כל המיש-מש הזה פתאום ולמיין לשמאל/ימין/דתי/חילוני, ולהפוך מישהו ללא לגיטימי?
4. אני רואה מהלך כזה:
אני לא מבין אותך >> אתה אידיוט >> אתה מסכן אותי >> אני מפחד ממך >> אני שונא אותך.
או בגרסה הקלה יותר שלו:
אני לא מבין אותך >> אתה אידיוט >> אני מזלזל בך >> אני מנוכר אליך.
אני רואה את זה בשיח הציבורי, שכולם מתנשאים על כולם, מתנחמים באוירת שבט מהצד שלהם, אנחנו הצודקים והיודעים מול השאר הנבערים, וסובלים בשקט או ברעש, תלוי בטיפוס.
אני רואה את זה גם בשיח האישי, לפעמים יש פספוסים כאלה, מצחיקומביכים, שבשיחה עם מישהו אני אומרת את המובן מאליו בעיני, בטון הצדקני/ידעני הזה שמכליל את השני בצד שלי, ופתאום מסתבר שהוא בכלל חושב אחרת, וזה מתפנצ׳ר כזה..
ולפעמים אני בקבוצה שמניחה שהיא הומוגנית, ואז יש שם קריאה של ״כולנו״ מובן מאליו כזה נשנה והפעם ננצח, ואז ההרגשה של הנפרדות ושל לא להיות חלק – מבעסת ממש.
בכלל יש פוליטיקה גם אישית וגם ציבורית, שאם אתה ואני בצד אחד והוא בצד שני, זה מחזק את הביחדנס שלי ושלך. אבל זה ביחד מזויף, כי כשמשחקים את המשחק הזה, פעם אתה ביחד נגדו, ופעם הם ביחד נגדך. לא משחק טוב.
הייתי רוצה להציע (גם לעצמי) מהלך חלופי:
אני לא מבין אותך >> אני מדבר איתך בסקרנות, מנסה להבין את התפיסה שלך ומה מוביל אותך לשם >> אולי אני לא משתכנע, אבל אני יכול לעבוד עם זה. הוויכוח וההתרסה, הופכים לדיון ושאלות מהות. כל הסגנון של השיח משתנה מתוקפנות ומרירות ללמידה משותפת, ואולי יצא מכל זה משהו חדש ששנינו לא חשבנו עליו.
זה מהלך הרבה יותר קשה, בטח כשנקודות המחלוקת נתפסות כקיומיות, אבל אני חושבת שזה הרבה יותר מועיל.
5. אני לא יודעת אם אי פעם היה דבר כזה שנקרא חדשות אוביקטיביות. תעמיד שני אנשים מול אותו אירוע ותקבל שני דיווחים שונים לגמרי.
ובעידן היום, של בוטים ומניפולציות ואג׳נדות – צריך לפקפק הרבה במידע שמגיע אלינו.
מצד שני, אין מה לעשות, בשביל לגבש דעה צריך לקבל מידע מאיפשהו, צריך לעשות איזה הכללה ותיוג, אחרת מרוב מורכבות אי אפשר לנהל שום דבר.
אז נראה לי שאין ברירה אלא להיות מוזנים מהחדשות, אבל תמיד לשמור על סימן שאלה. וכשיש משהו שמקפיץ אותנו – לחפור קצת יותר לעומק, מעוד נקודות מבט.
בכלל, ממליצה כתרגיל פה בפייסבוקיה, לארגן לעצמכם בפיד אנשים מכל מיני סוגים – שמאל, ימין, דתי, חילוני, חרדי, נקודות מבט כלכליות, חברתיות, מדיניות שונות. יותר מאתגר, יותר מעניין, פוטנציאל לתמונה יותר מלאה, או לפחות תזכורת שהמציאות אינה קיימת וכל אחד מפרש דברים אחרת.
6. מי משחק לנו בתודעה? ממרומי גילי אני זוכרת את השינוי שנכנס לפה עם הכניסה של הטלויזיה המסחרית. רייטינג, פרסום, אמריקניזציה. פרסומאים עפים ביצירתיות וביעילות ובמקצועיות ומשחקים לנו בתודעה כבר שנים. המיומנות באמת גבוהה ומשתפרת כל הזמן.
אבל המטרה היא *הרצון להרוויח* עבור הלקוח שלך כמה שיותר, ולא *הרצון להיטיב*. וזאת בעיה. כי התודעה הציבורית מופקרת לחלוטין לחסדיהם של בעלי אינטרס. זה לא בעיה כשמוכרים לנו אבקת כביסה, זה בעיה שבדרך לאבקת כביסה מוכרים לנו תפקידים נשיים וגבריים, סטיגמות ודימוי גוף ועוד ועוד, מהתודעה המפותחת במידה מסויימת של פרסומאים בני 20, היישר לתודעות של כולנו ושל ילדינו.
אבל ככה זה, וזה המשחק, והם המקצוענים. ואז מגיעות בחירות, ואת כל השטיקים האלה עושים עלינו בעלי המקצוע המיומנים, האסטרטגים, הקמפניירים, וואטאבר, הכל בשביל לנצח. לא בשביל להיטיב. והאדמה החרוכה שנשארת אחר כך, וול, שיט הפנז. זה המשחק, תתמודדו.
זה משחק רע, חברים. משחק רע.
7. איזה כיף זה כשכולם חושבים כמוני. כשכולם מתלבשים כמוני. שכולם קוראים לילד שלהם כמוני. שכולם אוכלים אותו דבר כמוני. רואים אותה טלויזיה כמוני. עוסקים באותם תחביבים כמוני. נראים כמוני. מסופרים כמוני. נוסעים לאותה עבודה כמוני. להמשיך? אתם כבר במצוקה או עוד לא?
האנושות היא מדהימה בגיוון שלה. בשונות שלה. בעושר.
זה לא רק ש״צריך״ ״להכיל״ את ״השונה״, להסכים לקיומו בעיקום אף משלים. השונות היא עושר. עושר ממש. וגם אתגר, מה לעשות זה עובד ביחד.
אם היו מעיפים אותי במכונת זמן למערה של האדם הקדמון. מה מכל ההישגים האנושיים הייתי יכולה ללמד אותם? טכנולוגיה / חקלאות / פילוסופיה / אמנות / כלכלה / מה? תכל׳ס מעט מאוד. ולא רק כי אני בורה באופן אישי. אין אדם אחד שהיה מגיע למערה ההיא והיה יכול להעביר את העושר של המאה ה21. המפעל האנושי נבנה על ידי בניה משותפת של המון אנשים. כולנו נהנים מהפירות של עבודה של אחרים, ותורמים את הפירות שלנו למפעל הענק.
אז זה לא רק סבבה לגמרי שיש מגוון של אנשים, זה עושר שהוא הכרחי להתפתחות של האנושות. ידע שונה, תחומי עניין שונים, אנרגיות שונות, הכל מעשיר עוד ועוד.
איזה עוני זה להצטמצם רק למי שנראה כמוני.
8. לשם מה התכנסנו כאן?
נראה לי שבסופו של דבר זה הבסיס של המחלוקת. מדינת היהודים היא עסק מאתגר.
הוקמה גם בשל צורך הישרדותי, וגם ממקום של אידיאולוגיה / אמונה / מסורת בת שנות אלפיים. למרבה אי הנוחות הארץ לא היתה ריקה כשהגענו, ולא היתה איזה חיבה יתרה אלינו. והסיפור לא מצליח להיות פשוט אף פעם, דואג כל הזמן שנצטרך להתמודד ולשאול שאלות.
הדורות הראשונים היו עוד על גלי החלוציות והמהפכה, והתפקיד שלהם היה ברור להם, המקום של האני מול האנחנו, הפרויקט המשותף ״והיה להם בשביל מה לקום בבוקר, כי לנו לנו לנו ארץ זו״.
והיום התפקיד שלנו לא ברור לנו. אבל אני חושבת שהוא נדרש יותר מתמיד. (שמעתי גם תפיסה שאומרת שהאנטישמיות בעולם נובעת באופן רוחני מכך שעם ישראל לא ממלא את התפקיד שלו בתיקון העולם).
באופן גס, אני רואה שהשמאל רק רוצה בית, ולהיות נורמלי, עם ערכי המערב, וכל היהדות הזאת היא עול בשבילו. תכל׳ס, אם היה בקהילה יהודית באירופה, נניח, הוא היה עוזב את השכונה היהודית ומתערבב לו בנחת. אבל פה בישראל הוא כלוא בגטו היהודי הגדול מכולם, אוהב את המקום והשפה והבית, ובלית ברירה, מנסה להביא את הנורמליות לפה בכל מחיר.
באופן גס, אני רואה שהימין יושב יותר בנוח עם השילוב של מסורת ויהדות, מרגיש שאנחנו פה בזכות ולא בחסד. זוכר יותר טוב את הטראומות הלאומיות ומסיק מסקנה שאין ברירה אלא להיות האריה החזק כדי שהצבועים ייזהרו ולא יתקפו. אבל הניסיון הטרי מידי של להיות אריה חזק, לא תמיד יושב בצורה מאוזנת, יכול להיות עם חיבת יתר לכוחנות או לשלילת זכות קיום של אחרים, גסות ואדנות.
תרגעו, אמרתי באופן גס, נו.
מוסיפה לקלחת את החרדים. קודם כל – מודה בבורותי. באופן אישי המעט שפגשתי היה של אנשים (ובעיקר נשים) עם יכולות וחדות יוצאות דופן. אבל באופן ציבורי אני סופר מוטרדת ממה שאני שומעת שמרגיש חסר חיבור למה שקורה פה ושיעשו הכל לטובת המגזר של עצמם בלי לקחת אחריות על המשמעות של זה לשאר המדינה. כשרואים תחזיות לעוד עשרים שנה שאחוז החרדים יגדל מאוד, זה מטריד עוד יותר.
דיסקליימר אחד: אני מודעת לזה שמקורות המידע שלי חשודים באג׳נדה שלהם
דיסקליימר שתיים: מהמעט שאני מבינה, זה לא משהו סטטי ויש תהליכים של יציאה לשוק עבודה וגיוס ועוד.
אבל ללא ספק זה חידה שצריך לפתור, רצוי ביחד.
זה קשה לוותר על היהירות הזאת, ולעבור להקשבה, אבל מה שהיה משמח אותי ביותר היה אם במקום להתנגח, היה דיון מעמיק בין התפיסות השונות. בניה של חזון משותף לאן המקום הזה הולך, ומה התפקיד והאחריות של כולנו בזה.
אני חושבת שהרצון של השמאל להיות יותר צדיק מצדיק בזכויות אדם למשל, זה דבר שאני לגמרי רוצה לשמר. אני חושבת שהאמונה הבסיסית והחיבור למקום ולאדמה של הימין בלי להתנצל, זה דבר שאני לגמרי רוצה לשמר. אני חושבת שלחרדים יש כוחות מטורפים והם צריכים לחשוב ממש טוב איך הם משתלבים במשחק.
פייגלין ניסה להתחיל שיח כזה של חזון, זהות, דיבור על ייעוד משותף. אבל אני חושבת שהמהלך צריך להיות של שיח ציבורי משותף ושהחזון יבוא לא מוכתב מלמעלה ממי שיודע יותר טוב מכולם, אלא מלמטה ומבירור משותף.
9. איך הפוליטיקאים שלנו נראים? לא נעים קצת, לא?
נוזל לכם קצת תאוות כוח ואינטרסים על החולצה, רואים שדרכתם בשחיתות, זה שאתם מסרקים את זה לצד השני לא מסתיר לכם את האגו המוגדל, ובגדול – לרובכם אנחנו לא מאמינים.
ועוד יותר גרוע זה כשאתם הולכים מכות אחד עם השני, במקום להיות המבוגר האחראי שמנהל את הדיון ואת האחריות.
אין מי שלא היה רוצה לראות פה אנשים שבאים לעבוד, לתת, ברוח טובה של שיתוף פעולה, לקדם את המדינה באמת. להיות מישהו שאנחנו יכולים להסתכל על העבודה שלו בהערכה, ולא בחשד מתמיד (שיותר מידי פעמים מוכיח את עצמו) על אינטרסים זרים ורדיפת כבוד.
ובטוויסט קטן בעלילה: הזדמנות למראה: איך *אנחנו* נראים? כמה אנחנו בשיתוף פעולה, בקידום הטוב, באים לעבוד? וכמה אנחנו מונעים מאינטרסים זרים וכו וכו. הזדמנות להתבוננות וללהיות בעצמי מה שהייתי רוצה לראות מסביב.
