אני חושבת שהוא היה מרגיש לא נוח עם היום הזה.
אני חושבת שהוא לא היה אוהב את כל ה״הוא היה״, ובטח היה מצטט מהחמישיה הקאמרית ״כבר באירופה הוא היה״. ואם כבר, אולי היה עושה לייק על הפוסט של יעל שבח (״מזכירה לכל מי שמתכוון מחר "לרוץ לזכרו" של רזיאל, שהוא העדיף שווארמה.״)
אני חושבת שהיה מצחיק אותו ש26 שנים אנחנו שותלים צמחים בקבר שלו, והדורבנים מנשנשים אותם כל פעם מחדש, מפנצ׳רים לנו את הטקס.
אני חושבת שהוא היה מגחך לשמוע את איילה מתמרמרת בבית הקברות על זה שיונתן שפך עליה ״בטעות״ קצת מים, ושגם אנחנו שומרים על רוח של אהבליות.
אני חושבת שהוא היה מבסוט מהערב פיצות הספונטני שנהיה לנו אתמול כשכולם הגיעו אלינו אחרי הטקס. מהנכדים מהבלגן, מהכלבים שנובחים יותר מידי, ובטח שמהחתולים.
נדמה לי שהוא היה מתחבר לפרשנות שסיון רהב מאיר הביאה בשם מרים פרץ, שהמנהג היהודי ביציאה מבית קברות הוא לשים אבן (סמל לבניה), ולנטול ידיים במים (סמל לחיים), ושככה צריך לצאת מהמפגש עם המוות – להכיר בו ובכאב, ואז לצאת להמשך עשיה, ולחיים.
ואולי גם זה היה יותר מידי צ׳יזי בשבילו.
אני חושבת שהוא היה אומר שהיום הזה הוא לא עליו, ולא עליהם, אלא עלינו.
יכול להיות שאני סתם מגייסת אותו למחשבות שלי, מי יודע.
אני מסתכלת על החיים שלו, נולד בפראג, לאמא שבלתה את גיל ההתבגרות בטרזינשטט / אושוויץ / פרייברג / מאוטהאוזן. בת כמה היא היתה כשילדה אותו באפריל 48? עשרים וכלום. דור שני לשואה זה אנדרסטייטמנט, להיוולד שנתיים אחרי המלחמה. ושנים של שתיקה רועמת שמייצרת בור בבטן, ככה היו עושים אז. ובכל התחנות של קיבוץ, וצבא, ומלחמות, וישיבה, ומשפחה, ומעבר בין נאות – ירושלים – גולן – שפלה – עד כפר אדומים, תמיד היה חיפוש, תמיד חיפוש. משמעות, עומק, רוח. (וגם הומור פרוע, ונוכחות מיוחדת, מנגינה משלו.)
ואני מסתכלת עלינו היום ומבינה – אנחנו מדינה עם חור בלב. כולם פה, בלי יוצא מן הכלל, פוסט טראומטיים ברמה כזאת או אחרת. אין פה אמא שמהרגע של האולטרסאונד שמראה שזה בן, לא מתיישב לה ברקע הצבא שבאופק. אין פה מישהו שלא מכיר, חווה בעצמו, או במעגלים סביבו, אובדן, שכול, פציעה, התמודדות נפש, חיים בצל שואה. אנחנו פצועים!
מה שאנחנו צריכים, במקום לקפוץ אחד לשני על הגרון (שגם זה אגב, סימפטום של פוסט טראומטיים), זה חיבוק..
לבקר את הקבר, להזיל דמעה. לאוורר את סיפורי ההתמודדות האישית על כל הסקאלה של האובדנים, הכרה בסיפור. הכרה בכאב. ואז – לבנות, לחיות, ביחד ובבחירות הכי אישיות. חיי זוהר, חיי דרור.
חיים שאם הם מציצים עלינו מלמעלה במקרה, הם יתגאו בנו ובעצמם, וירגישו שלמחיר היתה משמעות.