להחזיק או לשחרר

קשה להיפרד.

בתחילת השנה איילה אמרה שלא בטוח שהיא רוצה להמשיך לשנה רביעית אצל חיים.

חיים, למי שלא מכיר, זה חוג התעמלות קרקע/מכשירים שלחיים גנון במעלה אדומים. מקום שהוא בית עבור איילה, ומלא הערכה וחיבה מצידנו. 
איילה השלישית במשפחה, וכבר יצא לנו לדגום כל מיני חוגים במשך השנים, אז אני מחזיקה מעצמי סמכות כשאני אומרת שהחוג הזה הוא משהו מיוחד. זה גם המקצועיות, ברור, אבל גם האוירה שחיים מייצר, השקט, הכיף, ההשקעה והחשיבה, השילוב של סמכות וחברות, דרישה לא מתפשרת עם מבט בגובה העיניים ואהבה אמיתית. פשוט ככה. והילדים עפים עליו.

וקשה להיפרד מדבר כזה. 

אז למה, בעצם?

בתחילת השנה איילה אמרה שלא בטוח שהיא רוצה להמשיך. ואנחנו, בידיעה כמה הדבר הזה משמעותי בשבילה, וכמה למידה יש שם, על אתגר והתמודדות, וסיפוק, והשלמה, משכנו אותה להישאר. כי חבל ממש. כי זה עושה לה כל כך טוב. כי איפה יש דברים כאלה. חבל!

לאט לאט לאורך השנה, קלטנו שהיא מדרדסת. גם כשהיא שם, היא עם פחות התלהבות ויותר עם החבר׳ה, גם כשיש קצת לחץ היא מעדיפה לוותר ולדלג על שיעור (מה שפעם בכלל לא עלה על דעתה), וגם, בעצם, כבר די הרבה זמן שאנחנו לא רואים בבית את כל הגלגלונים והגמישויות..

אז חשבנו – אולי הרמה עלתה וקשה לה? והמשכנו למשוך לכיוון של התמודדות עם קושי, התגברות וזה. כי חבל!

לפני כמה זמן התחלתי להתעסק ברעיון של ׳צריך׳ מול ׳בא לי׳. אני רואה שיש לי עוד המון עבודה לשחרר את עצמי מהכלא של ה׳צריך׳ לתקשורת יותר טובה עם עצמי, של להבין מה אני רוצה באמת בסיטואציה ולזוז למצב בוחר ולא למצב נגרר. אני רואה שזה קשור גם למקום של בעלות על החיים של עצמי. של לקיחת אחריות. של לא להרגיש כל הזמן שצריכה להצדיק את קיומי, אלא שאני ראויה, ככה, עוד לפני שהתחלנו.

לי יש 45 שנה לתקן, ולעשות את ההתאמות שלי לתנועה ממקום פנימי אחר. אבל פתאום הרגשתי, שאולי איילה נמצאת בדיוק במקום הזה – של לדעת בדיוק מה בא לה. שאולי כשאנחנו אומרים לה כמה חבל (באמת חבל!) אנחנו משתיקים את הקול הפנימי שלה, שיודע מה נכון לה ומשדרים לה שהוא לא חשוב. ואם, לעומת זאת, ראה לה שיש חשיבות למה שבא לה, שאנחנו קשובים לזה, ונפרגן לה שגם היא קשובה לזה, ושהיא יכולה לסמוך על הקול הזה ולהקשיב לו, אולי אולי הדפוס הזה יעצור ב9 שנים ולא יימשך ל-45…

אז החלטנו לשחרר. היא בחרה צמח שאהבה, ועציץ שאהבה, וכרטיס תודה. וישבה וניסחה מכתב תודה מהלב לחיים. ובכתה קצת. ואחרי שנפרדנו, אמרה שהיא מרגישה גם עצב, וגם הקלה.

קשה להיפרד, אבל נראה לי שזה שיעור חשוב בפני עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *