להסתכל במראה: בחירות סבב 3

התגבש לי הרהור על הבחירות האינסופיות ומה יהיה וכו׳, רוצים לשמוע?
כמובן!

בתקופות של בחירות הזירה הפייסבוקית נהיית בלתי נסבלת, משקפת ומייצרת את המציאות בו זמנית. אנחנו פוגשים גירויים של ספינים, מידע, כתבות ופוסטים שאנחנו מסכימים או מתנגדים אליהם בלהט ומגיבים בצורה אוטומטית, שבואו נודה על האמת, לא מזיזה כלום לאף אחד, ואם מזיזה זה רק לשכנע את המשוכנעים, ולעודד התבצרות בעמדות.
סקלת התחושות המלבבת נעה מקורבנות, התנשאות כלפי הצד השני, האשמה, התבדלות, התגוננות, הפרדה, ציניות, כעס, פחד ועד שנאה.
אז נראה לי שאחרי שעשינו את כל הכיף הזה כבר 2 מערכות בחירות ברצף, אפשר לנסות משהו אחר, ולו לשם הגיוון, כן?

יש תפיסה רוחנית/התפתחותית שאומרת שכל מה שמגיע לתודעה שלי יש בו שמץ ממני, הוא מראה בשבילי. ובמקרה כזה, אין שום טעם לבוא בטענות אל המראה, אלא לחפש איפה לעשות את התיקון בתוכי. אם ראיתי בראי שיש לי כתם על החולצה, גם אם אשפשף בזעם את המראה, הכתם לא ירד.

אז הפוליטיקה שלנו.
ונבחרי הציבור שלנו.
ואנחנו.
ואיך שאנחנו מתייחסים לכל העניין.

היוש!

בסוגריים אגיד שברור שיש לזה כל מיני רמות, ושיש דיונים שכן תורמים, ושיש פעולות שכן תורמות. איפשהו מישהו בטח יודע מה צריך לעשות. אבל במישור התודעתי רציתי להציע וריאציה לתרגיל ששמעתי, שיכול אולי להועיל.

שלב 1:
אני נתקלת בפוסט פוליטי, קוראת ומתלהמת להנאתי ולהנאת התקף הלב העתידי שלי
שלב 2:
אני עוצרת, ומנסה להגדיר לעצמי מה כל כך הפעיל אותי, (שחיתות, בורות, יהירות, תחמנות, ניכור, תאוות בצע, אגואיזם, הרשימה הו כה גדולה!) ומה הרגשתי (כעס, עלבון, יאוש, מרירות, צדקנות, כיף כיף כיף!).
שלב 3:
אני משחררת את הפוסט לשלום, ומפנה את המבט אל עצמי ושואלת בכנות – מתי אני התנהגתי או חשבתי בצורה דומה? מתי הייתי בדיוק באיכויות האלה שעכשיו גרמו לי להרגיש רע? מתי יכול להיות שגרמתי למישהו אחר להרגיש מה מה שאני מרגישה עכשיו?
זה יכול להיות ספציפי או כללי. וראיתי על עצמי שהסתכלות כזאת גרמה לי להיות בחרטה כנה על האפשרות שגרמתי משהו כזה. אבל! המטרה פה היא לא להכות על חטא ולהרגיש אשמה וקטנות. לאלאלא. אלא להיפך – ענווה וצניעות וחמלה כלפי הדבר הפצוע שיצר את זה.
שלב 4: סליחה ואהבה
שולחת סליחה למה שפגשתי, וסליחה למה שייצרתי, ואהבה לכל האנושות הפגומה הזאת שמנסה להשתפר כל פעם קצת, ויום אחד אולי תצליח.

אם בשלב הזה יש לי עוד חשק להגיב (למרות שרוב הסיכויים שהעולם יסתדר נהדר גם בלעדי במקרה הזה) אני מקווה שלפחות אעשה את זה ממקום אחר, עם יותר ענייניות כלפי העניין עצמו, ויותר אחווה ואנושיות כלפי מי שעומד מאחורי הפוסט, שותף שלי למסע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *