פני הדור כפני האגו

קל לי להתמרמר על המיליארדים שהולכים לפח בגלל אגו. 
אבל זה גרם לי לחשוב – האם במציאות שלנו היום יש איזשהו סיכוי לאיש ציבור בלי אגו בגודל של נושאת מטוסים ואטימות רגשית למתקדמים?

נראה לי שלא באמת.

התרבות שלנו היום היא לשבת עם קערת פופקורן ענקית מול המציאות, וברגע שמישהו מפספס – כולם עליו: ממאמרי דעה קוטלים, דרך פוסטים וטוקבקים ארסיים, המשך בציקצוקים, מירמורים, בדיחות, ממים ומערכוני ארץ נהדרת משפדים, ואני לא מדברת אפילו על תגובות של קללות ואיומים (שאני מאמינה שזה לא אנשים בסביבה המיידית שלי, אבל בפירוש נמצא במרחב). 
יש אנשי ציבור שההיכרות היחידה שיש לי על הדרך שלהם היא מהבדיחות וההגחכה שלהם. 
יש תקופות שהמרחב הציבורי בלתי נסבל באגרסיביות שלו (היוש בחירות, היוש הסלמות), ועם כל הכבוד לזה שאנחנו אנשים חמים ומלאי פאשן לדברים שחשובים לנו – המים רותחים הרבה יותר מידי.

אני אולי לא דוגמא כי אני נמנעת באופן קיצוני מחיכוך, אבל גם אנשים שמסתדרים עם פייט ומוכנים להעמיד את עצמם על הבמה – בכנות, הייתם עומדים בזה?

אז ליחידים שיכולים לעמוד מול בית משפט שדה הקבוע הזה יש בעיית אגו, אטימות, יהירות בואכה שחיתות. 
איך זה מצליח להפתיע אותנו? 
אנחנו יצרנו את המפלצת הזאת. איך יגיעו אנשים אחרים לפוליטיקה?

התיקון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא לשים לב לחברה האלימה שיצרנו פה: לשיח האגרסיבי, להתלהמות, למוכנות שלנו לשפוט, לבקר, להוכיח, לחנך, לזכור לאנשים דברים מפעם, לשנוא מכל הלב את מי שלא חושב כמונו, להניח שכולם נגדנו ועושים לנו בכוונה/בטימטום ואנחנו כבר נראה להם! מצב מלחמתי קבוע.

ובמקום לשנות את כל השאר ולהתמרמר על זה שהם מסרבים להשתנות – לנסות לעשות את השינוי אצלנו: להבין שהרעיון בגדול הוא שכולנו בקלחת אחת ורוצים לקדם פתרונות שיועילו בסופו של דבר לכולנו, פשוט כל אחד מנתח את המציאות אחרת וחושב על פתרונות שונים. אי אפשר לכפות על אנשים שינוי דעה, ולשנוא אותם ממש לא עוזר להם להסכים איתך. תאיר את האור שלך, תסביר את עצמך בדרך שתאפשר לאחרים להקשיב ולרצות להיות איתך בדיון. 
לנסות עין טובה. לנסות שיח מנומק. לנסות להקשיב אחד לשני. לנסות ראיה רחבה יותר – אולי יש משהו שאני מפספס ואחרים רואים? – לנסות למתן. לנסות לפרגן לאנשים שהם לא אידיוטים, להבין את נקודת המבט שלהם ולדון איתם לא בכיפוף ידיים, אלא בעניין, בפתיחות אולי יוולד משהו חדש. לנסות לצרוך תכנים שמקדמים שיח טוב, ולהימנע מתכנים שמקדמים מירמור שנאה הפרדה וחד צדדיות, אפילו אם הם ממש שנונים. 
ויודעים מה, אפילו ברמת האילוף – בהבנה שהאגו ורדיפת הכבוד עוד פה כדי להישאר – לפרגן בהדגשה למי שעושה טוב, ולא ליפול בספינים של סכסכת (שיטת לא להאכיל את הטרולים), והם כבר ילכו לבד לאן שתשומת הלב הציבורית נמצאת.

זה יותר קשה. 
זה הרבה פחות מצחיק.
אבל הבדיחה הזאת היא על חשבוננו.
אז אולי אפשר להתבגר קצת ולקחת אחריות.
ואולי יקום דור חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *