כשרעיון משנה את המציאות
בפרק האחרון של מפלגת המחשבות על הבינה המלאכותית, הם דיברו על התרחיש האפשרי של מציאות בה יש צורך מועט מאוד בעבודה, ויש המון פנאי. לכאורה תרחיש חלום, אבל למעשה עלול לייצר משבר של זהות ומשמעות ויומיום שנראה אחרת לגמרי. כדי להבין את זה הם השתמשו בדימוי של לצאת לפנסיה.
מצטטת:
״כל המחקרים מראים ששאלת השאלות זה איך אתה מגיע לגיל הפנסיה. ואנשים שמגיעים לשלב הזה בחיים עם מודעות ועם קבלת החלטות ועם תכנון מאוד מאוד מוקפד של כמה אני לומד, כמה אני מתנדב, כמה אני נמצא עם המשפחה והנכדים, כמה אני משקיעה באינטראקציות חברתיות, כמה אני נוסעת לחו״ל, זאת אומרת, ממש בונים תוכנית עבודה שיש בה את כל החלקים האלה, בגיל המבוגר שלהם, לא רק שהם לא מדרדרים, הם פורחים והם חווים את התקופה הכי טובה בחייהם. חלקם ממציאים את עצמם מחדש, חלקם מוצאים משמעות מחודשת בדברים. מגלים כשרונות שלא היו להם, כי הם התכוננו לרגע הזה והשקיעו בו באופן מיינדפול.
וזה לא מובן אליו להתכונן כי אנחנו בדרך כלל מתכוננים למשימה, וכאן צריך להתכונן להעדר משימה, ורק מי שמתכונן להעדר משימה כאילו שהיא משימה מצליח לעמוד בה.
אבל אותם מחקרים מראים משהו מאוד מאוד עצוב ושצריך להדאיג את כולנו וזה שרוב האנשים לא עושים את זה. לא מתכוננים ואז הפנסיה נוחתת עליהם ולמרות שכולנו חולמים על זה בדיוק ״אנחנו עובדים כל כך קשה כל החיים הנה עכשיו אנחנו ננוח ויהיה לנו כיף אנחנו רק נהנה כל היום״, אז המחקרים מראים שרוב האנשים פשוט רואים טלוויזיה כל היום.״
חזרתי עייפה מיום עבודה, ואמנם ישב לי כבר כמה ימים לעשות סדר במחשבות, אבל ברגע הזה, ראיתי שאני רק מחפשת משהו במקרר ולהמשיך את הסדרה שלי בטלויזיה… אז התחכמתי לעצמי, ולקחתי את המחשב לאותה פוזה על הספה, אבל בתקווה שזה יהיה סיפוק יותר משמעותי והסדרה תחכה.
חיי היומיום סוחפים. לוקחים אנרגיה וזמן. ולמי יש כוח לכל המודעות הזאת. וכל כך הרבה שיטות ורעיונות איך לפרשן את החיים, רק היום הקשבתי שעה להסבר על הספירות בקבלה ולא הצלחתי להבין איך זה מתחבר לחיים האמיתיים.
אני פה גם בחלק שאין לו כוח לחפירות, וגם בחלק ששוב ושוב מתעקש כן לחפש דימוי, ורעיון, ופיצוח כלשהו, כי כשיש אאוריקה כזאת, אני מרגישה שזה משפיע גם על החיים עצמם. מרים אותם.
קחו לדוגמא את הקטע שהבאתי בתחילת הפוסט. כל ההבדל בין מישהו עם חיים מדהימים בפנסיה, ובין להיזרק מול הטלויזיה, זה התמודדות מוקדמת עם ההבנה שזה מגיע באיזשהו שלב. יש תהליך לעבור עם זה, זה לא פשוט, אבל כשאתה משנה לעצמך את הרעיון בראש, אתה יכול לעשות צעד לטובה ולפרוח. ואם אתה נופל לסיטואציה, בדרך כלל ברירת המחדל תהיה היסחפות.
יצא שעשיתי דבר דומה השנה מבחינת החופשות. בראש השנה הסתכלתי על השנה והבנתי שאני רוצה חופשים מסודרים של כמה לילות כדי ליצר לעצמי הזנה ומנוחה תוך כדי השגרה, כי האחריות על הרווחה שלי היא עלי. מראש קבעתי את התאריכים ואת החופשה הראשונה, ואיך שהסתיימה הראשונה כבר הזמנתי את השניה. כי אני מכירה את עצמי, שאם אחכה לרגע האחרון, אני אהיה כל כך שקועה בחיים, שאו שזה ילחיץ אותי כל הארגון, אולי אפילו אוותר על זה.
אז מה היה לנו פה – תובנה (אחריות על רווחה עלי), תכנון מראש, יישום בקלות (כי היה כתוב ביומן כבר מזמן, אז כל השוטף נבנה סביב זה).
כששיטת מחשבה מביאה לתובנות
שמעתי פרק של גברת רביע מתראיינת אצל יהודית כץ.
כמו תמיד אצל גברת רביע, מתחילים מאיזה אפיזודה, ובשתי שניות היא מקלפת את הסיפור ומגיעה למהות. הפעם היא דיברה על זה שלכל אחד יש איזשהו צורך יסוד שאם הוא מקבל הכרה בו, משהו בו נמס, ואפשר להמשיך את השיחה ברבדים אמיתיים. יש מי שצריך לשמוע ״כל הכבוד״, יש מי שצריך לשמוע ״מה שלומך״, יש מי שצריך לשמוע ״איזה יפה אתה״.
ישבתי עם חברה וניסינו שתינו לשאול את עצמנו מה אנחנו צריכות לשמוע. זה לא היה כל כך פשוט. אבל איכשהו הגענו לזה, שיש לנו צורך שייראו אותנו כמו שאנחנו, בלי התפקיד. לא אמא, לא בת זוג, לא מבשלת, לא בת. אני שמתחת לכל זה. וכמה מעט אנחנו בעצם מקבלות את זה.
ואז היא סיפרה לי על עיקרון מתורת המראות של הבעל שם טוב (שמזכיר קצת את הרעיונות של ביירון קייטי), שטוען שכל טריגר שמעצבן אותי, בעצם מפנה אותי להתבונן על אותו הדבר עצמו בתוכי – גם אני כלפי עצמי, גם אני כלפי אחרים.
אז אם הטריגר שלי הוא שלא רואים אותי כמו שאני בלי התפקיד, האם אני עושה את זה לאחרים? ותוך שניה קלטתי, כן, כשאני יושבת עם מישהו מהמשפחה, אני לגמרי רואה אותו דרך הכובע המשפחתי וכל ההיסטוריה שהוא סוחב. ומה יקרה אם אסכים להוריד את הכובע ולפגוש אותו בלי המטענים, סתם כאדם? מענייןןןןן.
עוד יותר מעניין המבט פנימה – איפה אני עושה את זה לעצמי? את כל או לפחות רוב התפקידים והכובעים שלי בחרתי בעצמי ובחדווה. האם אני יודעת להפרד מהם מידי פעם? האם אני יודעת מי אני כשאני לא בתפקיד? כשאני לא מגיבה לצרכים של אחרים, או למחשבות שלי על איך הדברים צריכים להיות. ועוד צעד, חשדני משהו, האם אין פה איזשהו ניחוח קל של להרגיש ראויה רק אם אני מצדיקה את קיומי בתפקיד זה או אחר?
לקחנו על עצמנו שיעורי בית: אחת לחודש ״זמן בדד״. לתרגל להיות לבד בלי הסחות ובלי מטרה ובלי כובעים.
אז מה היה לנו פה – שיטה (לכל אחד יש טריגר קבוע), בדיקה (מציאת הטריגר שלי), שיטה (הפניית מבט החוצה ופנימה), תובנות חדשות! ויישום.
מתי יהיה נחמד?
חוזרת לפודקאסט של מפלגת המחשבות על הבינה המלאכותית. אמירה נוספת שהיתה שם התייחסה למשבר המשמעות שעשוי לבוא ביום שהבינה המלאכותית תהיה חכמה מאיתנו: איך נתנהל בעולם כשתמיד, לא משנה מה נעשה, התוצאה של הai תהיה יותר טובה משלנו?
תרבות המערב מבוססת על אמביציה לשיפור והישגים ותוצאות, זה גם מנוע אדיר וגם מבחן לעצמנו ולמשמעות העשייה שלנו. מה יקרה למוטיבציה שלנו, אם התוצאה כבר לא משנה? איפה המשמעות? המכוונות הזאת לתוצאה, לרגע של ניצחון, לפיק כלשהו – זה רעיון שמשפיע לנו על החיים, גם לטובה כי זה באמת מנוע יצירתי מאוד, אבל גם אולי גורם לנו לפספס את הדרך?
היום יום ראשון / חנוך לוין
הַיּוֹם יוֹם רִאשׁוֹן, מָחָר יוֹם שֵׁנִי, בְּיוֹם שַׁבָּת בְּיוֹם שַׁבָּת יִהְיֶה נוֹרָא נֶחְמָד.
הַיּוֹם יוֹם שֵׁנִי, מָחָר יוֹם שְׁלִישִׁי, בְּיוֹם שַׁבָּת בְּיוֹם שַׁבָּת יִהְיֶה נוֹרָא נֶחְמָד.
הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי, מָחָר יוֹם רְבִיעִי, בְּיוֹם שַׁבָּת בְּיוֹם שַׁבָּת יִהְיֶה נוֹרָא נֶחְמָד.
הַיּוֹם יוֹם רְבִיעִי, מָחָר יוֹם חֲמִישִׁי, בְּיוֹם שַׁבָּת בְּיוֹם שַׁבָּת יִהְיֶה נוֹרָא נֶחְמָד.
הַיּוֹם יוֹם חֲמִישִׁי, מָחָר יוֹם שִׁשִּׁי, בְּיוֹם שַׁבָּת בְּיוֹם שַׁבָּת יִהְיֶה נוֹרָא נֶחְמָד.
הַיּוֹם יוֹם שִׁשִּׁי, מָחָר יוֹם שַׁבָּת, בְּיוֹם שַׁבָּת בְּיוֹם שַׁבָּת יִהְיֶה נוֹרָא נֶחְמָד.
הַיּוֹם יוֹם שַׁבָּת, מָתַי יִהְיֶה נֶחְמָד? הָיְתָה שְׁגִיאָה, הַכֹּל נִדְחָה לְיוֹם שַׁבָּת הַבָּא.
אאוץ׳. באיזשהו מקום יום חמישי הוא היום הכי שמח, כי יש בו את ההבטחה שאוטוטו…. ואז אולי יהיה באמת נחמד, ואולי תהיה שביזות יום א נוראית…
אולי אפשר פה כן להיעזר ברעיונות אחרים, שמשנים את נקודת המבט והפרשנות שלנו על המציאות, כך שניישם יותר נוכחות ושמחה גם בדרך, וגם בלי תלות בתוצאה.
אם זה רעיונות שבאים ממזרח ואולי גם מיהדות, שם אני לא קודם כל המקצוע שלי, אלא קשור למשפחה, לקהילה, לשרשרת דורות, ומקבל את המשמעות שלי ממקומות אחרים. אם זה מלהתמודד עם הרעיונות של האינדיבידואליות לעומת חיבור לכלל. אם זה רעיונות של ״תורה לשמה״ – לעשות את המעשה תוך התמקדות במעשה ולא בתועלות שיצאו ממנו, התמסרות לתהליך, לדרך, להתבוננות, לנוכחות בדרך.
אז מה היה לנו כאן? משבר נוכחי או פוטנציאלי שנובע מרעיון (הצמדת המוטיבציה והסיפוק לתוצאה), ופתרון אפשרי למשבר תוך אימוץ רעיון אחר (פוקוס על המעשה עצמו ולא על התוצאה, לימוד הנאה מהדרך).
לדעתי רעיונות ושיטות מחשבה יכולים לשנות את המציאות שלנו.
אני כל כך מכירה את המתח הזה, בין הרצון להשתפר ולגדול, ובין יאללה להיזרק כבר על הספה ודי. מקבלת את זה שיש בי את שני החלקים ומנסה לתת מענה לשניהם. לא להיות ביקורתית מידי כשיש לי את הצורך לנוח ולא לחשוב בכלל. ומצד שני, לא לוותר לעצמי וכן לנסות לשים את עצמי תחת השראה שמפתחת ומגדלת אותי. אגב, נדמה לי שזה בדיוק מה שקורה במוצרים שלי של בליבי, ניסיון להיות גשר שמביא מודעות ורעיונות, אבל למצוא את הדרך לעשות את זה בכיף ולא במערך שיעור מסודר..
מהאישי לקולקטיבי
ויכול להיות שאותו המהלך – של לבדוק את הרעיונות, האמונות והערכים שלנו – שיכול לשפר את החיים באופן אישי, יכול לעבוד גם ברמת העם והמדינה.
החלק שבי של המכשושה, הסבתא העתיקה, מסתכל על העם הזה, ורואה כמו ילד עם כוחות מטורפים שמטריף את כל הגן ומוטרף בעצמו, וכל מה שצריך זה לעזור לו לכוון את הכוחות שלו לטוב, ואז במקום הר געש מתפרץ הוא יכול להיות כור גרעיני שמספק אנרגיה לכל העולם.
ההתחלה של דבר כזה מתחילה מחזון משותף, ותראו איזה דבר יפה עשו ״הקומה הישראלית הבאה״: ״ערכים. התקווה לחברה הישראלית״ – דמויות מובילות בחברה הישראלית כותבות על הערכים שמובילים אותם.
ובחזרה לספה…
אבל הפעם לא מברירת מחדל, אלא מבחירה, התבוננות ומודעות… הנה: נתתי מענה לחלק שמחפש משמעות, ועכשיו כוס תה חמה נחמדה וסדרת מתח סקנדינבית, נותן מענה לחלקים אחרים לגמרי.