ברצף של חופשת חנוכה ושל סתם להיות עסוקה, יצא שאני קצת לא בעניינים הגדולים, ויותר עסוקה בשלי. ראיתי פתאום איזה כותרת חדשות, ולא היה לי מושג על מה מדובר. מסתבר שבאופן מפליא כל הבלגן של האקטואליה מסתדר מצויין גם בלעדיי, הדרמות אותן דרמות, הרעש אותו רעש, הדאגות אותן דאגות. גם בלעדיי.
וזה עורר לי מחשבה על מעורבות והשפעה. כי אני מאלה שלוקחים את החדשות ללב, דואגים באמת ולעומק, מתוך אכפתיות ומעורבות, וניסיון לפענח מה זה הדבר הזה, ואיך אפשר לגשר על פערים, מין לחץ כזה להבין, כאילו אם אני אבין את ההיגיון והשיטה אז אולי אצליח לפענח איך להתנהל בתוך זה, ואיך אפשר לשפר דברים בתוך מציאות כאוטית. כל כך רוצה שיהיה טוב! לכולם! איך עושים את זה??? מה נכון? ואיך נקדם את זה ביחד? ומי השותפים שאפשר לא לחשוד בהם?
וכולם הסתדרו מצויין בלעדיי כשלא עקבתי לאיזה חמש דקות.
אז אני מתבוננת על הניסיון הקדחתני שלי, ותוהה אם הוא נדרש בכלל. טוב הוא בטוח לא עושה לי, אז מה התועלת שם בעצם?
ונדמה לי שאני צריכה לדייק מה בעצם אני מנסה להשיג במעורבות הזאת, ואז למיין הרבה יותר טוב את הזירות שבהן אני מסתובבת. כי סתם להיסחף , להוציא אנרגיה במקומות שמורידים אותי, ואין לי שום השפעה עליהם, להיות מנוהלת על ידי אינטרסים שלא ידועים לי, זה לכל הפחות לא מועיל, וכנראה גם ממש מזיק.
אני כותבת תוך הירהור, כדי לעשות לעצמי סדר ולנסות לפענח את עצמי לעצמי.
מה אני מנסה להשיג?
הצורך להיות בעניינים חזק יותר בתקופות חירום כמו בשנתיים האחרונות. אחרת, באמת שהדברים מגיעים אלי גם בלי שאני עוקבת במיוחד. אבל ככל שהמתח עולה, הצורך לדעת מה קורה עולה. כשהבן שלי היה בתוך עזה, ריפרשתי בווינט מבזקים כמו משוגעת. אוקי, כשיש אזעקות והחיים שלך ושל האנשים שלך בסכנה מיידית, ברור שהצורך לעדכון הוא חזק.
לגבש דעה מה נכון. זה גם לעשות לעצמי סדר, במה אני מאמינה, ולמי אני מאמינה, ואיך אני מפרשת את המציאות ומה שקורה, ועם איזה כיוון של פתרונות אני מזדהה. יש אנשים שבשבילם אקטואליה זה כמו לאהוד כדורגל, והם אוהבים את ההתנגחויות הפוליטיות, המשחקים, ומי מנצח. אני ממש לא שם, ההיפך, זה מחריד אותי. אבל גם אם אני לא נוטה לזה, בסוף יש משמעות מעשית – פתק של מי לשים בקלפי?. כדי לבחור בצורה מושכלת ולא על אוטומט או אינטואיציה, צריך להכיר גם את הסביבה, המשמעויות והפרשנויות שמתאימות לתפיסת העולם שלי, וגם את השחקנים הפוליטיים.
להיות חלק. החדשות, האקטואליה, התרבות, להיות מעורב בכל זה, זה להיות חלק מהשבט, מהמשפחה. גם ככה יש לי נטיה מופנמת להיות עסוקה בעצמי, אבל אכפת לי באופן עמוק מהחברה שאני נמצאת בה. אני מחפשת את החיבור שלי, והזהות, בתוך תרבות עבר והווה, ישראלית-יהודית, ולהיות בעניינים זה קצת חלק מזה. וגם לזה יש השלכות מעשיות. כדי לשלם מיסים ברצון, לשלוח את הילדים שלי לשרת, להיות אזרחית מועילה ומקדמת את החברה ולא רק אינטרסנטית לעצמי, אני צריכה לחבב את העם שלי, להרגיש חלק ממנו, להזדהות עם הערכים שלו, עם החזון שלו. זה מצריך מעורבות.
זירות ומקורות מידע
יש לי חברה שצופה בכל מהדורות החדשות. היא עושה ממש מחקר: בכל מהדורה – מה הם מדגישים כסיפור העיקרי? איזה עובדות הם מביאים ואיזה משמיטים?. המסקנה שלה – כולם בפוזיציה, אף אחד לא מביא את כל העובדות אלא מכופף באופן עקבי לפי תפיסת עולמו. לא סומכת על אף גוף תקשורת לדיווח אמין. ומגיעה למסקנות שלה מתוך התבוננות על כולם.
חדשות בטלויזיה הפסקתי לצפות מזמן. הדרמה המוגזמת, התחושה שבשבילם הכל משחק לרייטינג, בלתי נסבל. זה שפרשנים שלא אמרו מילה לפני ה7.10, וממשיכים לפרשן באותו ביטחון עצמי את המציאות היום? אני במקומכם הייתי בורחת לאיזה מערה מהפדיחה. אין לי שום עניין לשמוע אתכם ואני לא מאמינה לכם. סורי. יש לנו ניגוד אינטרסים מובנה: אני רוצה להבין מסודר, ואובייקטיבי ובשקט. ואתם רוצים לכוון אותי לדעות שלכם, להתסיס ולייצר דרמה ופחד ורעש. לא תודה.
עד המלחמה הייתי מתעדכנת על החדשות מגלי התגובות והבדיחות בפייסבוק… באמת שזו מדיה שאהבתי וקיבלתי ממנה הרבה חיבורים וידע והשראה, ואפשרות לפגוש דווקא מגוון של דעות. אבל עם הזמן, יותר ויותר ראיתי שאחרי כל כניסה אני לחוצה יותר, מדוכדכת יותר. אני לא יודעת מה ביצה ומה תרנגולת, אבל המהלך של הקצנת דעות, כעס בכל מקום, הוא מרעיל ומדכא עבורי מאוד.
אני מחפשת פרשנות הוגנת למציאות. לא צריכה שתצניעו את הדעות שלכם, אבל שתהיו הוגנים וקשובים, ותתמודדו עם טיעונים, ביושר, בסקרנות, ברצון משותף לגלות את האמת, ועם מינימום גלישה לגופו של אדם, ציניות וזילזול. דיון, כמו שהיו עושים פעם. בשונה מההיאבקות בבוץ עם קהל שצורח ומניף קילשונים ולפידים שרואים בכל מקום היום.
יש את ערוץ הטלגרם של עוז סימינובסקי, ואת ערוץ התגובות שלו, ואת ערוץ מזהים תהליכים עם כמה מחבריו. זה חופר, ויהיר לפרקים, אבל בסך הכל דיון הוגן ומעמיק יותר משראיתי במקומות אחרים. וכן עם איזו יושרה אינטלקטואלית. (איפה ראיתם לאחרונה פוסט שחוגג בהומור שגיאה שעשה בהערכת מצב קודמת, בלי שמישהו הוכיח לו והראה לו מה זה, אלא פשוט ביוזמתו, כי הוא לא שבוי בדעות של עצמו אלא ישר ומחפש את האמת).
תמונה רחבה יותר
לא היינו פה תמיד, הצטרפנו באמצע הסיפור. מישהו סיפר לנו היסטוריה מנקודת מבטו והנחנו שזאת אמת יחידה. גדלנו בסביבה מסויימת שהיו בה כל מיני אקסיומות ואמונות שקופות, והנחנו שזאת אמת יחידה. ואז פגשנו במרחב אמת של אחרים, והיא שונה! ומוזרה! ולא הגיונית! מה עושים עם כל הדבר הזה? אז אפשר להישאר בזרות, ואפשר להסתכל על הכל בזהירות ולהגיד – אוקי, כל אחד קיבל בתרמיל הגב שלו מתנות מסויימות מהסיפור שהוא גדל בתוכו. אז אפשר להמשיך ללכת עם זה באוטומט, ואפשר לפתוח את התרמיל, למיין מה מתאים לי, ומה מתנות שאניח בצד, ולהסתכל מה יש בתרמילים של אחרים ולעשות אותו דבר. כדי לייצר בסוף תרמיל שמתאים לי.
יש כמה זירות שאני אוהבת להאזין להם לתמונה הרחבה יותר.
מפלגת המחשבות – הפודקאסט של מיכה גודמן ואפרת שפירא רוזנברג. על הרעיונות שמאחורי הפוליטיקה. קיטוב ומגזרים, ימין, שמאל, סכסוכים, כיבוש, פלסתינים, חרדים, אמריקה, איראן, והעונה שרצה עכשיו ומרתקת – על הבינה המלאכותית.
תנ״ך ישראלי – אם זהות ישראלית זה גם חיבור לעבר שלנו, אז התנ״ך הוא בסיס להיסטוריה שלנו כיהודים. נתנאל אלינסון מציע לימוד הדרגתי ומתמשך, פרק בשבוע. בחיים לא למדתי ככה תנ״ך, עם רלוונטיות, חיבור לסביבה, ותשוקה. יופי של דבר.
רוח המקום – תוכנית לימוד של יניב פרידלר, לימוד של מקורות יהודים בעיניים חילוניות. תוכנית חדשה (התחיל דצמבר 2025) שכרגע יוצאת לדרך סביב מסכת אבות, עם נגיעות בשירה, פילוסופיה, ותרבות כללית. מגניב.
דיברת על פוליטיקה ואקטואליה, חמוטל, מה את מביאה לפה מקורות של לימוד? תנ״ך? מה הקשר? איך שאני רואה את זה, השיח הציבורי השטוח שלנו הוא סכנה בפני עצמו. ברקע לחילוקי הדעות בינינו יש תפיסות עולם זהותיות שלא סגורות על עצמן. בתור יהודים, שכל העולם מתלהב לשנוא בגלל הזהות שלהם, זה לא סביר ולא בר קיימא שלא נכיר בעצמנו על מה מדובר.. בישראל איכשהו יש תפיסות עולם מאוד הרמטיות, אבל איך שאני רואה את זה – קיבלנו חנות ממתקים שלמה של מסורת. זכותנו לטעום, ולבחור מה אנחנו אוהבים, מה פחות, מה מאמצים, איזה מכנה משותף מוצאים, ואיך מדמיינים את הקומה הבאה. קשה לעשות את זה אם לא מוכנים בכלל להכנס לחנות. ולמצוא את הדרכים שמתאימות לי למצוא בזה השראה.
מכירים עוד מקורות שמדברים על רעיונות יסוד, זהות ישראלית/יהודית וכל מה שמחזיק אותנו פה, ועושים את זה בסקרנות, אהבה ונחת? אשמח לשמוע ולהוסיף
רעש ובלבול
מי אחראי על איך שאנחנו פה? המנהיגים דפוקים ולכן אנחנו דפוקים? או שאנחנו דפוקים ולכן המנהיגים דפוקים? אני גסה בכוונה, כי זה שאלה של אחריות. קלאסיקה של פרופוגנדה תמיד היתה להטיל את האחריות על מישהו אחר, לעשות ממנו דמון, ואז יש לך את מי לשנוא והכל בסדר. אה, לא הכל בסדר וזה לא עזר בכלום? מה אכפת לי, העיקר עשיתי דרמה וייצרתי רגשות מזוייפים של סיפוק.
מי משפיע על תפיסות העולם שלי? כשהאלגוריתם ברשתות החברתיות מקדם דיבור מקטב, כשברוסיה יש מפעלים מסודרים לייצר פרופורנדה אנטי ישראלית, וקטאר קונה את המערב, כשכל מי שמתווך לי מידע מנסה להשפיע עלי, כשתוכן בידורי מאדיר פושעים ומראה מערכות ציבוריות מושחתות. מה האינטרס שלהם?
המון מוסת הוא דבר מסוכן. איך אני מוודאה שאני בעצמי לא המון מוסת?
ובתוך כל זה – האם נכון להיות מחוברת ומעודכנת? או אין שום טעם בזה ועדיף לשחרר ולחיות את החיים הקטנים שלי הכי טוב שאני יכולה, עם התעקשות על אמות מידה וערכים? ואם להיות כן מחוברת – אז לאן בדיוק?
אני עדיין לא יודעת מה התשובה הנכונה. אבל נדמה לי שהכיוון הוא – פחות צריכה פסיבית של חדשות ורעש, יותר למידה מכוונת של מקורות שמעמיקים ומרחיבים. פחות היסחפות אחרי דרמות שלא משפיעה עליהן, יותר השקעה במעגלים שבהם יש לי קול אמיתי. ובינתיים – לתת לעצמי רשות להיות עסוקה בשלי, גם זה תרומה, אולי, גם אם סתם בלהחזיק נוכחות של שפיות.