זוגיות ומיניות במבט רחב

כבר מזמן נכנעתי לנטיה המוגזמת שלי לקנות ספרי עיון. אני רואה המלצה, מסמנת את זה כמעניין, וישר רצה לקנות. מה יקרה אחר כך זה שאלה אחרת.. יש כאלה שמחכים עד עצם היום הזה, יש כאלה שמקבלים צ׳אנס אבל לא תופסים אותי באותו רגע. יש את אלה שפתאום נפתחים באיזשהו זמן שכן מתאים, ויש כאלה שמגיעים ונבלעים תוך כמה ימים.

את ״הבוקר שאחרי״ סיימתי תוך יומיים ומייד ציוויתי על בני ה-20 שלי להכנס לסבב קריאה. 

יש לי מדף עשיר של ספרי זוגיות ונשיות ובכלל הסיפור הזה בין המינים, ומיניות גם, שקניתי עם השנים. לא אתעכב עליהם אחד אחד, אבל עצם המדף המכובד מראה את זה שיש לי פה שאלה שאני חוזרת אליה, וכנראה לא רק לי היא לא פתורה. 

אבל אני כן רוצה לכתוב על שני ספרים שבעיני משלימים אחד את השני, ואני מאוד אוהבת את נקודת הפתיחה והטון שלהם. האחד זה ״הבוקר שאחרי״ של ניר מנוסי, שיצא עכשיו עכשיו חדש מהניילונים. והשני ״פשוט לרצות״ של מיכל פרינס, שלדעתי בן שלוש או משהו כזה. 

בשני הספרים הרגשתי שאני מוזמנת לצאת למסע בעקבות נקודת המבט שהמחברים מציעים לי. (בשונה מספרים אחרים שלפעמים באים עם טון ידעני ונחרץ, או מניחים הנחות לגבי העולם של הקורא). שני הספרים באים בכנות לגבי מי שהם – כותבים יהודים שומרי מצוות, אבל עם מלא כבוד לכל קורא, וטון מזמין להרהור ובדיקה. 

הדבר השני ששני הספרים עושים זה לעשות זום אאוט ולנסות להסתכל על מהלך חברתי, על תנועה חיצונית בעולם שמשפיעה על המקומות הכי פרטיים ואישיים שלנו. אני מגלה שהרבה פעמים אני מרגישה שנכנסתי באמצע הסיפור, ומאיפה אני אמורה לגבש עמדה? מה מקור הידע שלי? מאיפה הדברים מתחילים ולאן הולכים? בכלל אנשים עם דעות מוצקות מפליאים אותי, אני לא בנויה ככה. אז כשבאים לספר לי סיפור ומכניסים אותי לתוכו עם מבט על ופרופורציות, זה מאוד נכון לי. 

״פשוט לרצות״ / מיכל פרינס

קראתי אותו פעם וחצי. בפעם הראשונה קראתי בעניין, מופתעת לגלות (כמו הזוגות שמיכל כותבת עליהם בספר) כמה הדברים הפרטיים משותפים לכל כך הרבה אנשים. היתה בזה תחושת הקלה מצד אחד, ומצד שני דווקא כבדות גדולה: איך מתקנים דברים שמופנמים כל כך עמוק בתרבות? משימה ענקית. 

בפעם השניה ניסינו לקרוא אותו ביחד, דייט קריאה משותפת. זה הוליד לנו דיונים מרתקים ומקרבים שאני לא יודעת באיזה מסגרת אחרת היו יכולים להוולד. הידע שמיכל מציעה כתוב כל כך נקי ועדין, מזמין להקשבה ומחשבה והפנמה. זה לא טריוויאלי לדברר את הגוף בצורה כזאת. לפרק מיתוסים ואמונות שמייצרות ריחוק, ליצר שפה משותפת ואפשרות לתקשורת במקום כל כך פגיע ועדין, ומיכל מציעה מהלך מעשי ומקרב.

מומלץ בחום!

״הבוקר שאחרי״ / ניר מנוסי

אם פשוט לרצות מדבר על מיניות בתוך זוגיות, הבוקר שאחרי עושה עוד יותר זום אאוט ושואל איך מגיעים לזוגיות הזאת בכלל, מה המובן מאליו התרבותי שנולדנו לתוכו, מאיפה הוא בא, מה היתרונות והמחירים שלו. ומה נכון לנו לעשות. איזה נקודת מבט היהדות יכולה להציע מול זה. איפה אנחנו בתוך כל הציניות הזאת? איפה הלב התמים שלנו שרוצה אהבה, ומה קורה לו בתוך החיפושים. מה קרה למין אחרי המהפכה המינית? מה קרה לזוגיות? ואיך משבצים בספר כזה מודלים פירמידה וצמצם?

המבט שלי תמיד היה מופנה החוצה, ללמוד, לראות, להבין. ופעלתי מתוך תגובה לזה, והרבה פחות מתוך חיבור פנימה למה שנכון לי. בטח כשהייתי בשנים הצעירות שלי. הרבה אש, ורצון לבלוע את העולם, ופחות מים שמחלחלים ומקשיבים פנימה. והדבר הזה משפיע על בחירות החיים. היום בגיל 51 אני מסתכלת אחורה, באהדה לילדה החמודה ההיא, אבל לילדים שלי אני מאחלת לפעול ממקום הרבה יותר מחובר. 

לא עם כל דבר הסכמתי בספר, יש שם גם מהלכי היגיון שמגיעים למסקנות סגורות שאותי לא שכנעו עד הסוף ונשארתי עם סימני שאלה. אבל זה פריפרי. כי יש ערך עצום להצבת השאלות, גם אם לא מאמצים את המסקנות אחד לאחד.

מומלץ בחום!

יהדות – הקומה הבאה

אהלן חמוטל המטיפה בשער!!! מה שלומך? טוב טוב. אני בסך הכל רוצה להציע הירהור. יודעים מה, יותר מזה, אני אכתוב את זה בגוף ראשון יחיד, ולא בתור איזה כלל. קחו את זה לאן שתרצו.

העולם מסביב מתחרפן. אני לא יודעת מה נקודת ההתחלה, אבל תרבות המערב שנשאתי אליה עיניים כפסגה מחשבתית, תרבותית והתנהגותית, הולכת ומאבדת קשר עם המציאות. איך זה יכול להיות? איילה שאלה אותי, מה הם רוצים כל אלה של פרום דה ריבר טו דה סי? מה קרה לתרבות שם? קראתי לא מזמן ספר מתח כזה, עם מושבעים בארה״ב, ובחיי שלא הבנתי מה הם רוצים. המושבעת שם יצאה גזענית בהפוך על הפוך כי פרגנה לנאשם שאולי לא חקרו מספיק כי הוא שחור. מה, אבל לפי הסיפור באמת לא חקרו מספיק. ורמות התיעוב כלפיה שם כמובן מאליו, פשוט לא הבנתי. יש איזה משהו שמרוב שרוצה להיות צדיק וצודק כבר השלים את הסיבוב ויוצר אלימות הפוכה. לא מבינה את זה. 

אבל זה לא רק זה. זה גם ההשתוללות וההקצנה ברשתות, ותרבות טראש, ותרבות צרכנות, ותוכן שהופך יותר ויותר אלים וגס, וציני ושונא אדם, וחומרנות והאדרה של כסף וסטטוס ושיט. רק אני מרגישה ככה? אולי זה רק המנוי לנטפליקס שכדאי לבטל ובמקומות אחרים יותר טוב? לא יודעת. 

לא רצינו עולם טוב? וחכם? ולקדם חמלה ואהבה? מה העניינים?

ומול זה, יהדות מצטיירת בתקשורת סביב אינסידנטים כאלה ואחרים כישנה וקשוחה ולא רלוונטית וכופה ומתנשאת ונצלנית.

כל זה בפרהסיה היסטרית ושטוחה שמעצימה חרדות אצל כולם ולא מקדמת פתרונות זהותיים אמיתיים.

אבל יש. יש עומק. ויש אפשרות. ואני מרגישה שהפתרונות הזהותיים האישיים שלנו, וגם הקולקטיביים שלנו כעם, ואז גם חילחול של הדבר הזה אל שאר האנושות, נמצאים בהישג היד שלנו.

והכיוון הוא פנימה, אל המסורת שלנו. לא כדוגמה, אלא כמקור, וכהשראה וכחוכמה של שושלת עצומה, שאנחנו לא אמורים לקבל אותה 1:1 כמו שהיא ולהצדיע, אלא להתפלש איתה בבוץ, ללמוד, ולהתווכח ולהוסיף ולדייק, ולשחק איתה משחק חיים.

אני באמת מאמינה שיש המון טוב מסביב. ושלכל נקודת מבט יש מה להציע. ואם במקום קרבות רחוב בין עמדות זה יהפוך להיות לימוד בית מדרשי, מלא מחשבה, ולב, ועומק, יכולה לצאת מזה בשורה גדולה.

וואו איזה מניפסט בסוף המלצה על ספרים על זוגיות ומיניות! 

אבל זה קשור. כי הספרים האלה עושים בדיוק את זה: מבט שכולל גם וגם, ומנתח, ומבקר, ובודק, וחוקר, ומציע תובנות משולבות מכל העולמות, כולל זה היהודי, ואז – קומה חדשה של הבנה ואפשרות.